אשה בדיוקה

לדמות האשה בחייך יש קיום ממשי יותר מאשליית קיומך. תביט אל העָבר תראה אותה. תביט אל העֵבר תראה אותה. תבהה בזוהר המים, בצלעי ההרים וצמחיות הפרא המרצדים באישוניך כמו צמצָם-פתוח – תראה אותה. נערות ירקדו על המזח בלוז מקומי ותראה בעיני רוחך רק אותה.

וזו מביאה איתה איזה דיוק, אספקלריה, את העבודה שעליך לעשות, את הפרספקטיבה, את נקודת החיכוך שמתיזה את גיץ ההפעלה.

ואתה ועצמיותך, תמיד בתנועה בלתי ניתנת להשגה. תמיד על אֵם-הדרך, בצימאון אחר חוף לגעגוע. ואתה יודע שלא תגיע כל עוד אתה איזה “אָני” ו”עצמי” מתעתע.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

Cinque Terre, Italy

ההומלס המשורר

אחרי ששוטטתי לראות מקרוב כמה וכמה יצירות אמנות של לאונרו דה וינצ׳י ונפעמתי מתפיסת העולם המרתקת והייחודית שלו, גיליתי באופן מפתיע שזהו יום הולדתו.

היום נטה להחשיך והתיישבתי לשתות משהו סמוך למזח. העופות דאו בשמים במחול שהנעיםם ושיבח את דמדומיה הארוכים של בין-הערביים האירופי.

ואז קרב אלי בהיסוס איש חסר בית. זיפי זקן לבנים. פנים גבריות, למודות, חרושות ורוויות. ומהה היה לו להציע לי בצניעותו? כמה שורות פואט.

בתנועות יד של מנצח ובגב זקוף, הוא העביר אצבעות על שיערו המשוך לאחור והחל לדקלם בטוןן נמוך קטעי שירה באנגלית במבטא איטלקי יפהיפה. שירה נאה, חרוזה, ג׳נטלמנית ומתחשבת.

נדהמתי לראות מהו צלם ודמות של אדם. אגורה אין לו בכיסו, אבל העובדה לא גורמת לו להקטיןן את עצמו, וגם לא להתהלך בארשת נחותה. הוא לא יפשוט יד מעוררת רחמים. הוא נזקק לכמה מטבעות לסיגריות, אז הוא יגש בנימוס ויציע לתת משהו בתמורה. לתת כתגמול את מה שכן יש לו לתת.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

#איטליה #דהוינצי #משורר

מוקדם בבוקר

כל מי ששהה בעיר רחוקה או כפר במדינה אחרת משך-זמן, קשר קשר מסוים עם התרבות המקומית, עם האדמה, עם איזושהי אישה או איש ודמיין לעצמו איך הוא משתקע במקום הזה ובונה בו את ביתו וילדיו.

אבל מוקדם בבוקר אתה קם ועוזב אל תחנת הרכבת. האישה ההיא, המרפסת ההיא, הרוכל מפינת הרחוב, פעמוני הכנסיות, ההתפעלויות, התשוקות – כולם נמוגים כמו חלום, כאילו לא היה, ועכשיו אתה בסיפור אחר.

עוד רכבת. עוד תחנה. עוד צפירה. עוד פעימות גורל שגורמות לסיפורים שלנו להתרחש בדיוק כך כמו שזה.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

Florence, Italy

#איטליה #יומן #סיפור