מלא עד אפס מקום

יש לי רומן משותף וער עם ירח שתופס מקום ומתרווח.

אמיץ ועירום שנדלק פתאום בשמונה בערב, כמו לפיד גדול של מצביא מיוזע.

אפשר לכדרר איתו, להשתעמם איתו.

הוא זוהר, מלא עד אפס מקום.

צלול שאפשר לראות עליו את הפסיעות של ניל אמסטרונג.

ירח שמדליק לי את הראש ומאיר את הרכסים והתעלות שבי.

אם אשען אחורה אפול לו על החזה.

אניח עליו את הראש ואשלים עם זה שיש בי יותר טבע מאשר אינטליגנציה.

רוחות כבדות

אַתְּ מְגַשֶּׁשֶׁת קָרוֹב אֵלַי וַאֲנִי מַרְגִּישׁ רוּחוֹת כְּבֵדוֹת אַתְּ חַיֶּבֶת לַעֲזֹב עַכְשָׁו וְלָקַחַת אִתָּךְ אֶת הַבִּלְבּוּל וּמָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה אֲנִי אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִידְיוֹט מִתַּחַת לְשָּׁמַיִם רֵיקִים שֶׁל קַיִץ מְתַעְתֵּעַ בַּלֵּילוֹת מְיֻתָּם בְּלִי כָּנָף וְהַכֹּל נִגְמַר עַכְשָׁו הַמִּכְתָּב שֶׁלָּךְ לֹא בָּא וְרַק הַבֶּכִי שֶׁלָּךְ כְּמוֹ גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן הָרוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת וְאֵין לִי אֲוִיר לְעוֹד מִשְׂחָק רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת אוּלַי אַתְחִיל מֵחָדָשׁ וְאוּלַי הַכֹּל נִגְמַר עַכְשָׁו הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ עַל הַקִּירוֹת וּמִתַּחַת לַצַּלַּחַת פְּתָקִים שֶׁצִּיַּרְתְּ בִּלְעָדַיִךְ הַכֹּל נִשְׁבַּר אֲבָל אִתָּךְ כּוֹבֵשׁ תִּסְכּוּל הָרוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בַּקָּנֶה שֶׁלָּךְ לֹא גָּדַל פֶּרַח אַתְּ צוֹרַחַת שֶׁהַפַּעַם זֶה אַחֶרֶת אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִצְעֹד אֱלֹהִים יוֹרֵד לַמִּגְרָשׁ וְעַכְשָׁו תּוֹרִי

שׁוֹמֵעַ אֶת הַקְּרִיאוֹת הַמְּרֻחָקוֹת שֶׁלָּךְ הַשְּׁתִיקָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ רַעַם נִמְאַס לִי מֵאַהֲבָה וְאֵיךְ אֲנִי עֲדַיִן רַק רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתָּךְ

לכתו של הקלמן ברידג’

קלמן-שאהב-אותי-כמו-שאני הלך לפני שבוע. הוא אמר באותו בוקר: “זהו, היום אני עוזב”. הוא התכונן למותו כמו מלך, כמו נביא, כמו קדוש אמיתי. הוא צעד באצילות לעבר הרגע הזה, מפוקח ונהיר. בחצות היום הוא ביקש שיסדרו סביבו את המיטה, יהדקו את המצעים, יישרו את השמיכה. הוא נתן נשימה אחרונה, ארוכה מאד, פער עיניים – בטח ראה דבר – ונדם. הזדרזו לקבור אותו לפנות ערב, כאשר ביקש: “כשהגוף שלי עודו חם”.

מקווה שלא לחטוא בקיטש שעלול לדבוק בנו במקרים שהרגש פועם, או כאשר אהבה שקיבלנו ממישהו הלכה בבת-אחת, אבל היו לי הרבה שעות-קלמן בחיים. הן תמיד לקחו אותי קדימה, כמו ריפדו אותי, ואני מוכרח להודות לו עליהן. ולא רק לי הוא היה, הוא היה קלמן של כולם. הייתה לך האפשרות לשוחח בגובה העיניים עם מישהו שאהב אותך כמו שאתה, והיה מומחה לבניית גשרים בין עולמות, סתירות ודילמות.

כשהיית שוטח בפניו דילמה, הוא לא היה מעניק ‘תשובה’ או ‘פתרון’, גם לא מפזר ‘עצות’ ו’חכמות’. הוא היה מודע להסחת הדעת העצומה של הדור הזה, על ההפרעות הכמעט בלתי-נמנעות למצוא רגע של הוויה וקורת רוח. הוא ראה כמה הם מרחיקים אותנו מהפוטנציאל הקיים בנו והופכים אותנו לתלותיים ונִרְפִּים. הוא חי עם נקודת הנחה שהתשובה קיימת בתוכך: אם אתה מספיק בוגר לעצור וליישב את דעתך, להניח רגע לכל ולבקש את התשובה – כאשר אתה נאמן לה – הנה זו תתייצב לפניך בטוחה וזקופה, בדיוק כפי שנכון עבורך. כך בחיפוש עצמי, כך בעסקים. כך בזוגיות וכך בדיון-אינטלקטואלי.

קלמן היה מתנגד לסופרלטיבים ודברי תהילה. הוא לא היה רוצה שיקראו אותו “רב”. לא שיחניפו לו ולא שיתייחסו אליו ברחמים. הוא אמנם נמלא עידוד וכח מהביקורים והצוותא, אך הוא גם חש בדידות אם לא מצא קשר של חברותא: לשתף, להיפתח, להשמיע, ללמוד; להתקשר בעומק הנשמות.

טרם

שבוע לפני שהלך, הוא שכב במיטה. חלון החדר צופה בקביעות על בניין ‘יד ושם’ ועצי היער שלמרגלותיו. בידו אחז ומשך אל עיניו מפעם לפעם, בשארית הכח, ספר של הרבי מפיאסצנה. צדי העמודים היו מכוסים בהערות וחידושים בכתב ידו, מארקרים צהובים הדגישו שורות שאהב. ישבתי וניגנתי לצדו, במין בושה וכבוד: אהוד בנאי, מאיר אריאל, ניגון שבת של רבי נחמן.

הסתכלתי עליו ולא יכולתי להעלות במחשבתי מצב שבו לא יהיה לאיש הזה מה לומר. קלמן חלוש אך אני חש ברוחו המתפרצת הפעם פנימה. זה אותו קלמן שהיה מתלהב כמו ילד, מפזז בלי גינונים, קורע את האוויר בצחוק מהדהד, משפריץ חיוניות עד מבוכה ולפעמים ציני עד תסכול. קלמן שבדיוק לפני 50 שנה היה בין הכוחות הפורצים לעיר-העתיקה. קלמן שעשה קולנוע, לימד משחק ואמנות למיטיבי-דבר. קלמן שהקים שבט מפואר שבו התפאר יותר מכל. קלמן שנגע בלבם של אנשים רבים, מגוונים כל-כך ושונים זה מזה. קלמן שסכך, גישר והלחים את כל השברים. The Kalman Bridge.

אותו קלמן היה עכשיו שקט. מדי פעם זקף עורף ויצר קשר עין ישיר ועמוק, הוציא מפיו כמה מילים, מוקפדות מאד, הכרחיות, ובכל אחת עולם. הקשבתי לשתיקה שלו, להתרגשות, להאזנה שלו, למקצב הרגליים המדוד. מצאתי כמה עושר יש בנוכחות מלאה; שמילים הן רק ‘סיפור’ או ‘תיאור’ על דבר שהוא הוא המצב האמיתי, התכליתי.

ועכשיו, למרות שהלך ולמרות הצער, משום מה לא בכיתי. אני חש אותו כאן, נוכח וער. שמא זהו “העולם הבא” שזוכה לו האדם אחר מותו. החום שלו לא מצטנן. צחוקו המתפרץ משובב-הנפש, צלילות המחשבה שלו, חסכנות המילים, היכולת להגיד את הדברים הכי קשים או מורכבים במלים הבהירות ביותר, בלי לעשות הנחות ובלי להתייפייף.

הוא אף פעם לא ניסה לשנות אותי. העוצמה שלו, נכון שהייתה לפעמים גדולה עלי, אבל אגרתי ממנה לעתיד. הוא היה אומר, “אם לא תהיה חופשי לבחור, לא תהיה אתה. אל תחטא בשליחות שלך”.

בדיוק כמו שהיה בחייו.