באך לא הכיר את באך

בוב דילן אמר פעם: “לא הייתי רוצה להיות באך או מוצארט, טולסטוי או ג’יימס דין. הם כולם מתים עכשיו. הספרים הגדולים כבר נכתבו, הדברים הגדולים כבר נאמרו. אני אמור לצייר לכם תמונה על מה שהולך כאן לפעמים.” אבל ערב-שיח עם יובל דיין ויותם יזרעאלי מביא אותך להבין אחרת: באך חי, רבי נחמן חי, וגם מאיר אריאל חי. “באך לא הכיר את באך, ירמיהו הנביא לא ידע שהוא ירמיהו,” אומר יובל דיין, “הביטלס הכירו את הביטלס? לא, הם בחייהם לא ידעו מה הם חוללו ויחוללו, איזה תמורות הם יותירו בעולם.”

יובל דיין ויותם יזרעלי ישבו על הבמה כמו בתוך אינקובטור, מוארים בלד אדום שורף; מקלים על האורחים לצפות בהם תוך-כדי הדיאלוג המשותף. כפופים לשני מיקרופונים הם לא הותירו רגע דל של דיבורים על נבואה, מנהיגות ומיתולוגיה. המחט, באמצעות חוט של מטען תרבותי ואינטלקטואלי מרשים, שזרה את הדיאלוג במתווה צפוף ועמוס דמויות והקשרים; מתקופת חורבן הבית, הסבנטיז ודור הפייסבוק: נביאי ישראל, כוכבי רוקנרול, בוב דילן, מאיר אריאל, ג’סטין ביבר ורבי נחמן.

יום אחד דילן ימות. נכון שהמוות שלו לא יעצור את העולם מלכת, אבל אדרבה – הקהל שלו ילך ויגדל, וגם אני אשאר כאן להכיר לילדים שלי את השירים שלו. וכך באים דורות של כוכבים ומגה-מפורסמים, מותירים את רשמיהם, יוצרים אחריהם אתוס וממד – ונבלעים באדמה. הריטואל בא ללמדנו להתבונן בין הערנות לאנשי הבשורה החיים בתוכנו לבין היחס אליהם אחרי מותם.

“איזה תוכן נדרש היום מסלב להביא לציבור? מי חושב שנביא אינו בשר ודם ונראה אחד מאיתנו? איך גורפים הרולינג סטונס חצי מיליארד דולר בסבב הופעות? מה גורם למעריצות לאבד מים בהופעות של ג’סטין ביבר”? תוהה דיין, כמו מבקש להגדיר מחדש את היחס שלנו ל”אייקונים התרבותיים”. זה האתוס, המיתולוגיה, הצורך להיות שייך, להיות חלק, להיות In. במילים אחרות, אתה ועצמך אובדים מהר מאד בתוך הקלחת של החבורה – ומצטמצם. אתה מעדיף להיות חלק ממשהו גדול, להשליך את עצמך שם, מאשר להיות אתה. פחד להיות נוכח עם עצמך ולהתחייב לו.

במתכוון או שלא, דיין יודע לשאוב אותך פנימה. הוא לא יתן לך לאבד את העניין, עד שישמע את הפיקות שבך מתפוררות. כמו ה’הינדיק’ במעשיה של רבי נחמן – הוא יגש איתך לרעיון וירים אותך באמצעות העולם הפנימי והשפה – שלך. דרך הכלים – שלך. בהילך-הרוח שלו הוא רק בתפקיד הצינור, אך תחושת השליחות הפנימית והשאיפה לעורר את העולם למינימום של הצצה והכרה ניכרת בו, תוך שסולל את מסריו בעומקים וגבהים, גדלות ופשטות במשפט אחד.

המועדון החשוך של יובל דיין, כאשר הרחובות שבחוץ עליזים ומוריקים רוקנרול, קנאביס ובחורות, משך אותי בהעדפה – ולא סתם. מה שקורה שם, מחולל בך תמורות עמוקות וריענון האורוות שבך; התוצאה היא נפלאה. לא עולה בך צורך לאמצעי כלשהו; התוכן הוא שממלא אותך, וזה מספיק.

היחס שלנו לאנשי החזון, המנהיגים הרוחניים והנביאים שקדמו לנו, ואלו שבדורנו ראוי שיהיה תחילה מתוך הידיעה שאיש הבשורה מתהלך בינינו מתוסכל. הוא חש בדידות משך ימיו, חוסר אונים וכאב עמוק למול חוסר הקשב של העם. התודעה שלו אינסופית, הוא רואה את מה שקורה ויקרה, את המהות והיופי שבכל מה שמתרחש, הוא מבקש להעניק – אבל אין לו את היכולת לקחת מהאנשים את הבחירה. הבחירה שואבת את בני האדם למחוזות שפעמים חסרות תכלית, מרוחקות מישוב-דעת, תוך רדיפה אחרי בטחונות חברתיים בניסיון להיות בעלי השליטה היחידים בחייהם, אך חייהם חולפים כצל עובר מבלי שחטפו מאומה מהשפע שהיה מונח לפניהם.

וזו האירוניה של העולם: בכל דור מסתובב רועה רוחני, בשר ודם, מבקש להביא אותנו לגדולה, לתרום לחברה, להביא אחדות, להזהיר מבחירת מסוימות, אך העם מורד בו מתוך הפחד להתחייב לאמת, מבזה אותו, מגנה אותו, מחרים אותו. והנביא ממשיך לצעוק מתוך ראייתו את התמונה הגדולה, להציב את המטרות הנעלות, להזניח את הישרדותו האישית ולחשוב על הכלל. לבסוף הוא נפרד מאיתנו בגופו ומת, אחריו בא חורבן – ואז העולם מתעורר כמקיץ מחלומו, כבשירו של מאיר אריאל, ומקבל את איש הבשורה כנביא.