גבול האדם

במפגש עם תרבויות עתיקות ובני מדינות רחוקות, כאשר נהרות זורמים לצידך ומשטחים ירוקים צובעים את האופק, יוצא לי לחוש באופן חזק מתמיד מאבק מעייף בין עולמות פנימיים שמבקשים לפרוץ ולתפוס מקום לבין סורגי הכלוב בהן הן כלואות.


כשאתה מבקר בעיירות ובכפרים שעדיין עושים את דרכם המאומצת אל עבר הציוויליזציה, הדבר הראשון שאתה פוגש הוא את השפה. הפער של השפה. השפה שלו. השפה שלך מול שלו. ושלך מול שלך. וביניכם – מאמץ להתקרב.


המפגש הטכני עם המקומיים הוא סימבול לעמל הקשה של הביטוי הייחודי שלך בעולם. הקושי גדל כאשר אתה מבקש לבטא ולמזג בין עולמות מופשטים לממד של מילה מושגית ומוחשית במסגרת זמן ומקום. זה מייסר; חלל דיאלקטי שבו אתה שבוי ויודע שרק עמידה עיקשת על פתחי המילים תסייע לנביעה שלך לפרוץ.

יש את מי שמקפידה להסביר לי שוב ושוב שחלק מהתיקון הוא ליצור אפוא את האיחוד בין העולמות הרוחניים והיצירתיים לבין החומר והאידיאל המעשי – לחבר, ליישב וליצוק אותן אל תוך כלי אחד.


המאמץ למשוך מטה את אותם רגעים קדושים שחולפים בתוכך קשים כקריעת ים-סוף. אתה מגייס עצבי פלדה כדי לצעוד את כל הדרך של התהוות המילים. ישנו אושר ייחודי במלאכה הזו של הזיקוק והדיוק, של הפיכת התודעה חסרת הצורה לישות מעוצבת בכח הדיבור.


חשבתי על כך שגם אם יש לך הכל, לשפה יש משקל כה משמעותי בחיים שלך – ביכולת שלה לסדר את מרקם החיים, באמצעיות שלה ובגבולות שלה, כמו שאמר אדם ברוך ז”ל: גבול השפה הוא גבול העולם. ברגע שהשפה מסתיימת מסתיים הדיון, מסתיים הדמיון, מסתיימת יכולת הפעולה, מסתיימת יכולת ההפשטה – ומסתיים האדם.


גבול השפה הוא אכן גבול עולמו של האדם. אדם לא יכול לחשוב ולא יכול להתקדם בלי שפה. השפה היא קווי המתאר של העולמות שלך, היא הגבול שלך.


במפגש הרשמי של בני ישראל עם אלוהים היו קולות – היה דיבור. ההמשכה של העולם המופשט אל עולם העשיה כרוך בשמיעה ודיבור; בחיבור מלמעלה למטה. הדרך היחידה לחיבור היא דרך ההקשבה, דרך המילים, דרך השפה.

בשפה שלך אתה מקרב אליך את האלוהות, את המופשט, את המטאפיזי, את העולמות הפנימיים שנמשכים מטה בצורה הזו. השפה מקשרת. השפה מקרבת את הרחוק, הופכת את הבלתי מושג למושג, את הבלתי נראה לנראה. לא לחינם תוארה האות כקדושה – המילה מכוננת את החיבור, את ה’שוב’ שבעקבות ה’רצוא’.


”משהו נאטם בי, נסגר.” אומר לי חבר שנוהג לכתוב הרבה. “אין לי פניוּת, לא נפשית ולא מנטאלית. אני מבין שכתיבה תשחרר אצלי את המחנק, אבל לא הולך לי…”


ככל שאתה מצליח להפוך את מה שאתה ”שומע” ל”נראה”, כך תהפוך אותו למהות לכשעצמו ותנקה את הצינורות שלך עד לזרימה הטבעית שלהם. כל התחפרות במחשבות וריחוף בתודעה או תיאור חיצוני של ‘כמו’ ו’כאילו’ – משאיר אותך חסר שקט ומותיר רק תמונה מצומצמת ורחוקה.


ובמסע שלך, כאשר אתה רחוק מהבית, רחוק מסביבת החיים שלך, דווקא אז, בתוך חווית הזרות והריחוק – השפה היא הארץ המובטחת שלך; מילה אחת יכולה להשיבך אל מקומך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרב והתלמיד והטעות הנפוצה

״אם לא היה רבי נתן, האם היה לנו רבי נחמן״? שואל הד״ר והחוקר אבישי בן חיים. שאלה נפלאה שראויה לכל עיון, ודברי שטות ובורוּת לומר שהייתה המשכיות וקיום לתורתו של רבי נחמן אילולא היה רבי נתן. רבי נחמן מברס

התוספתן הלאומי

בין חדר הלידה למכתבי השחרור בחיינו ורחוק מזירות התגוששות, עברו עלי חמישה ימים וארבעה לילות על מצעים מחוטים ב״הדסה עין כרם״. טיפלו בי על בטן רכה מנתחים, רופאים ואחיות - מרביתם בני המגזר הערבי. אינני יו

יומן גרמניה ג', 6 במאי 2019

בעלילה של המוסיקה אתה מנגן את המאורעות, פורט את הגעגוע, מחזר אחרי הכמיהה שלך, לפעמים המושא בסיפור עוזב אותך. ואתה שר את זה. אולי אהבתך חוזרת בסוף השיר ואולי לא, אבל יש מוסיקה שאתה זה שחוזר אליה שוב וש

© 2019 BY BAMBI ART STUDIO - PR representation and management