גם לעצמו לא הקשיב

השעה כבר הפליגה הרחק מחצות וקרבה אל עלות השחר. היושבים בטבור הבית היו בשיאו של דיון, אך כיהודים נאמנים – הדיון הפך לויכוח, והויכוח ללהט-קרב; מדברים, רועשים, צווחים, ובנענועי ידיים, כרגיל.

“ההוא, בחשבון הבנק של בתו מצאו מיליונים; ההוא בכלל הוזה להביא לנו את המשיח; ההיא נוכלת שרק שלטון-החוק יתן בה רסן; ההם כנופייה שיוצרת לעצמה רק תסבוכות…” עלתה האש והתלבתה, ואיימה לשרוף את הלילה על יושביו.

וכך, לא חדלים מחקירותיהם וויכוחיהם: ההוא מבקש שיוכיחו לו, ההוא מתעקש לסייג את הרשות, ההוא מסווה את פרשנותו האישית, ההוא מסביר שאפעס משהו לא מתיישב לו על השכל. אחד ומלומדותו, אחד והתפלספותו, אחד ומשקעיו, אחד והארותיו.

אבל איש לא מקשיב זה לזה. הכל רוצים לדבר, לומר. אחד אינו מקשיב. מדברים ומדברים, חלקם מתחילים להתפזר, חומקים אט אט. ואלו ממשיכים לדבר סרה וללעג, מהאשה הפשוטה החצויה באהבתה ועד לאלוהים אחרים. מדברים מדברים, איש אינו מקשיב. האחרון נותר בדבריו, גם לעצמו לא הקשיב.