דווקא אחרי שלא ראית אותו

בתהליך של חיפוש, אתה מבין שבחינוך והנתונים שקיבלת במהלך החיים יתכן שהסביבה הרחיקה אותך מהנקודה הכי פנימית אותנטית ושורשית שאמורה להנחות את החיים שלך. ואחרי שאתה ממציא כל מיני אידיאלים ורעיונות ועיסוקים והסחות דעת ותדהמות שיסבו את דעתך מהצער ומחוסר המשמעות שבחיים נטולי אותו חיבור פנימי, אתה מתחיל להבין שתהליך של התבגרות והשפעה ותמורה, מתחיל בהבנה שאתה צריך למסור את נפשך על אותה אמת פנימית שלא מרמה אותך.

זה קשה. זה ויתור. זה מחייב. זו אחריות. זה לחולל תמורה שמנטרלת את האגו שלך. לוותר על כל מה שאתה חושב שאתה יודע, כי אתה בתוכך יודע שאתה לא יודע כלום. זה להתייצב עירום ועריה נוכח הנרטיבים הקרואים עובדות-חיי וכל זיבולי המח והמעגלים שלא מובילים אותך לשום מקום. לתת לכל לדום סביבך. להניח לך.

טולסטוי האמין שהפתרון לכל בעיות האדם והאנושות טמון בטבע האדם וביסוד טבוע ומובנה (“ניצוץ אלוהי”) של אהבה טהורה שמושכת אותנו כל הזמן לאחדות. האהבה הזאת היא הגורם המושך בני אדם זה לזה, ובין האגו שלך לבין עצמיותך האמיתית. כמו שהוא ניסח: בכל פרט ישנו יסוד רוחני שמעניק חיים לכל מה שקיים, והיסוד הרוחני הזה שואף להתאחד עם כל מה שדומה לו בטבעו, והוא משיג מטרה זו באמצעות אהבה. זה תורשתי לטבע האנושי ומכיל את האמת יותר מכל.

ככל שדבר הוא יותר אמיתי, כך אתה פחות יכול לראות אותו. כשאתה זוכה לראות את כל הדברים שקשה לראות, אז אתה פוקח את העיניים והכל ברור לך. אתה מרגיש כאילו ראית את זה כל הזמן. כמו שהדבר העמוק והאמיתי ביותר בעולם הוא אהבת איש או אשה, אבל את האהבה אי אפשר להוכיח ואי אפשר להצביע עליה. כך שורה האלוהות בכל פינה, וזה הדבר הכי אמיתי ומדויק בעולם. קשה לראות את זה, אבל דווקא אחרי שלא ראית אותו – אתה יכול לראות אותו בהיר יותר, מדויק יותר, חזק יותר. בכל מקום, בכל פרח ואבן, בכל מילה שנאמרת, בכל תנועה סביבך, בכל אירוע שקורה איתך, בכל תהליך.