הבריחה מהגרדום | סיפורו של מאג’ד אל-שאפי

>> לוחם החופש

נחי וייס | צילומים: שלומי רוזיליו

הוא נע בחדרו הקטן אחוז תזזית. ככל שנקפו הדקות הוא החל למצוץ את הסיגריה בפיו בקצב מהיר ומסחרר. ליבו האיץ, מראות חייו רצו בראשו כמו סרט נע ונמהלו בעשן המחניק. הוא הביט אל האופק הצר שניבט מחלון האבן ומצא רק צללי אור, תריסים מוגפים ואטבי כביסה מתנדנדים על חוטי ברזל.


השעות האחרונות העיקו עליו, כמו פטרול המשטרה ברחובות. הוא הבין שלא נותרו לו ברירות רבות. אל תודעתו חדרה הכרה מוצקת כי חייו, כחיי כל תושבי מדינתו, הכפופים לשלטון אכזר ורודן, נחשבים אפוא בין כה וכה לחסרי חִיות, ועם עובדת עמידתו ימים לפני תליה על הגרדום – לא נותר לו הרבה להפסיד. ההחלטה הבשילה במוחו, עכשיו נשאר רק הזינוק הגורלי שייקח אותו – לחיים, לחופש, או ברוב הסיכויים – למוות. 

הוא מעך את בדל הסיגריה האחרונה, בתחתית כוס הזכוכית שעמדה על אדן החלון. בידו השנייה, קימט את החלטת גזר הדין והטיחה ארצה כמנצח. בזריזות רבה השליך אל תיק צד מאובק בזה אחר זה – בגדים, אולר, בקבוק מים, קופסת שימורים, ערכת חבישה, צרור לירות מקומיות, פנס וסוללה ספייר. באותה שעה נמו בני המשפחה שינה עמוקה, וסלסולי המואזין חדרו את קירות הבית המוגף.


מאג’ד הכתיף את התיק הדל, פסע בלחש על רצף השטיחים הצבעוניים, חולף על פני פורטרט ענק מימדים הנושא את דיוקנו של שליט המדינה, שורט אותו כמו מבקש לקרוע אותו, אך חוזר בו. במיומנות, פתח את הדלת הכבדה, נזהר שלא להשמיע חריקה, וטרקה אחריו.


רוח קלילה נגעה בו, רק שריקות הצרצרים חתכו את הדממה. ריח של קוצים וצמיגים חרוכים חדר אל ריאותיו. בסמטה המקבילה עוברת משאית האשתנורה, מותירה אחריה ניחוח אפייה נעים. הוא מנער עצמו, מבין שאין לו זמן להתעכב ופותח בצעידה חמקמקה, מועדת קמעה, בין הסמטאות הצרות. לאן? רק לא כאן.


כשעתיים ומחצה ארכה הדרך מקהיר לאלכסנדריה. המטבעות שהשחיל מאג’ד המצועף, אל כיסו של נהג המונית המנומנם, עודדו אותו לסחוט את דוושת הגז ולא להרפות. דוהרים, מערימים על שוטרים, עוקפים מחסומים, מחשיכים אורות ויורדים לצירי עפר – חומקים מכל רדאר.


מלוח המחוונים האדימה נורת הדלק, בשעה שאור ראשון של בוקר החל לתת אותותיו. שלטי הדרך בישרו על הגיעם לעיר הנמל אלכסנדריה, ומחלון הרכב נפרס לאורך הכביש, קו התכלת של הים התיכון. המונית הירוקה נעצרה, מאג’ד חמק ממנה במהירות, לא טורח לאסוף את העודף.


חבוש בג’קט בצבע בז’, הוא לא מתעכב, ועושה מכאן עוד קטע דרך – לסיני. לגימה אחרונה מבקבוק המים, ורקיע השמים נצבע בתכלת. סיני של שלהי קיץ של סוף שנות ה-50, מזג אויר חם מהרגיל. לחות כבדה נפלטת מתחת שכבות בגדיו, זיעה שלרגע חמה ולרגע מקפיאה.


הוא ניצב בפני השעה הקריטית של חייו: בני הבית עלולים להתעורר ולזהות כי הוא איננו. אם כוחות המשטרה יגלו כי ברח – הם יכתרו את קצוות המדינה ולא ירפו. מעט הגרושים אזלו, המים נגמרו, אם הוא לא יצליח לצאת בגפו את גבולות אדמת מולדתו – המוות הוא ודאי.


מאג’ד הגביר את ריצתו על רצועת החוף לעבר המזח, ונשימותיו הואצו בקצב השמש שעלתה ממזרח. דקות ספורות שנדמו כנצח, ובאבחה אחת חתך ימינה, כמו השליך את גופו למים, זינק אל בטן אופנוע ים צהוב-שחור שהתנדנד על המים הרדודים, הניע אותו והחל בדהירת אמוק, נעזר במצפן, על החוף הדרומי, לעבר אילת. עכשיו לא העסיק אותו שום דבר. הוא יגיע אל שטח ישראל, יסתנן ויסגיר את עצמו לידי היהודים. שם הוא יהיה בטוח.


נמל אילת, “רק להגיע לשבי”


“הישראלים התנפלו עליי וכיסו את עיניי”, משחזר מאג’ד אל שאפי את הרגעים הגורליים, בהם, למפרע, נולד לחיים. “הם אזקו והובילו אותי למתחם כליאה שהיה מוצב על הגבול. במקום, התפתחה סערה. אך אני הייתי מוכן לתרחיש. כך בדיוק רציתי שיקרה, רציתי להסגיר את עצמי לישראלים. ידעתי שאצלם, אהיה הכי מוגן בעולם. אמרתי את האמת, הסברתי להם את הסיטואציה שלי”. 

.

היה זה בוקר אביך ולוהט, שלהי הקיץ החם של תשנ”ט, ימים ספורים לפני שהיה מאג’ד אמור לעלות אל הגרדום. האירוע יצר הד וצוותי תקשורת הסתערו על המקום. קציני הביטחון התאספו לבחון את המקרה, ודרגים גבוהים בצמרת חשו למקום. על פי הדיווח, המסתנן היה חמוש באקדח. גורמי הביטחון והשב”כ התערבו, והתברר שמדובר באקדח הזנקה.


באותה שעה ישב מאג’ד על רצפת הבטון, מותש וכפות. מחשבות רצו בראשו, הוא לא ידע מה יילד רגע, ומה יטמנו בחובם השתלשלות הדברים. הוא חש בין חיים למוות, והתקשה לשרטט לנגד עיניו את הבאות. זיק של תקווה שריצד בליבו, עודד אותו. הוא ניער עצמו קלות וננסך ברוח חדשה.


הוא ידע שאילולא ההחלטה שקיבל, להימלט באותו הלילה מחוסר האונים בו היה נתון, העתיד היה נקטע. הוא שב אל הדיאלוג המפורסם: “אני רואה את זה קורה. הרס הפירמידות, אנדרטאות מתמוטטות, מי הנילוס מתאדים, ובלי כל עזרה אצליח למוטט כליל את הממלכה האדירה בתבל”. הוא ראה עצמו יוצא לשליחות להוציא לחופשי את בני עמו.


על פי הדו”חות שברשות האו”ם, הישראלים קיבלו את מאג’ד כפליט פוליטי שמרחפת עליו סכנת חיים. “בגלל הסכם השלום שיש בין המדינות, מצרים ביקשה ולחצה על ישראל להחזיר אותי לרשותה. אך כאן האו”ם התערב וביקש מישראל לבחון את התיק על ידי אנשיו. לאחר הבדיקה, לא התיר האו”ם לישראל להחזיר אותי לידי המצרים. משכך, הישראלים אימצו אותי והעבירו אותי לאגף 1 בכלא באר שבע, שם ישבתי בהפרדה במשך שנה ו-3 חודשים”, משחזר מאג’ד.


“בוקר אחד”, מספרת יהודית זילברשטיין ששימשה באותה תקופה כעיתונאית במעריב ו’קול ישראל’, “אני מקבלת טלפון מתאי המעצר בגבול, ועל הקו אומר לי סוהר במשמרת כי לידו עציר שמבקש לדבר איתי. ידעתי על מה ובמי מדובר. אני מקבלת את השיחה, ומעבר לקו שומעת קול ביישן באינטונציה חסרת אונים. האיש נשמע אינטליגנט, דבריו מסודרים ומנומקים באנגלית שוטפת. מאג’ד הציג את עצמו וסיפר לי שהוא מחפש מקלט מדיני. מיד זיהיתי שזה לא המצרי המצוי…


“לאחר שחקרתי אותו מדוע הסתנן לישראל, הוא הסביר שברח ממצרים ושבעבר נעצר שם כבר כמה פעמים. עוד הוא סיפר לי, שהוא היה בעברו מוסלמי שהפך להיות קופטי, וכי בעקבות כך המשפחה והחברים נידו אותו. באותה תקופה, הייתי בדיוק באמצע כתיבת ספר על חייה של העדה הקופטית, שנרדפה אז במצרים, והבנתי את מצבו.

“אחרי שבועיים צלצל אליי שוב, וטען שהמצרים מנסים להחזיר אותו אליהם, הוא אמר שאין ספק שיהרגו אותו שם. על פי החוק, הם יכלו לתבוע מישראל שתחזיר אותו למצרים, שממנה יצא באופן לא חוקי. ואכן, היו כמה ניסיונות להחזיר אותו. נרתמתי לנושא, פניתי לסנגוריה הציבורית וביקשתי שימנו לו עורך דין שיעכב את מסירתו חזרה למצרים”.


במשך כל תקופת מעצרו של מאג’ד, דאגה לו זילברשטיין, שגילתה כלפיו חמלה והחליטה להירתם בכל מאודה לסיפורו. בהיעדר כל קרוביו שנטשוהו, תלה בה את כל תקוותו. הוא סיפר על סבלו הרב ושיתפה בכל מה שעבר. זילברשטיין ליוותה אותו בכל שיחה ופעלה להסדר התיק שלו מול כל גורם.


“המשפחה שלי הכירה אותו ואת סיפורו דרך ההתקשרות הרצופה ונקשרה אליו כמו לבן משפחה”, מגוללת זילברשטיין, “הוא היה מתקשר בכל יום שישי לומר ‘שבת שלום’. כשהוא היה בכלא זו הייתה תקופה טראומטית לכולנו, חששנו שיזרקו אותו מהארץ. 

.

גם שרון אראל, שהייתה אז נציגה מטעם האו”ם, נכנסה לעובי הקורה, אך למרות זאת, בשלב הראשוני לא הצליחו להעניק למאג’ד מעמד פליט. “בגלל שהתערבתי והפכתי לצד בתיק שלו, קיבלתי מסרים לא נעימים מהשגרירות המצרית, שלא השלימה עם העובדה הזו. הם גם לחצו להחזיר אותו למצרים, למרות שידעו שהוא ייהרג שם מיד. לכן מאז ועד היום לא דרכתי שם יותר”, מעדכנת זילברשטיין.


קהיר, מצרים, “מאסתי בברבריות שבאסלאם. הייתי מופתע מהמוח הקטן לו מטיפים בעולם הערבי”