יצא לי להיות פעם באמצע השנה באומן. סתם כך, ביום חול. ישבתי שם עם בני, שטרם מלאו לו אז שבע שנים. ציון רבינו הקדוש ריק מאדם, וקול דממה דקה נשמע מהבחור הרזה שנשפך על הציון.
שמואל מנחם טובול ז”ל על קבר רבי נחמן מברסלב
נדמה שהעולם עצר מלכת כאשר הוא מדבר עם רבו, מין תמימות זכה, שחכמות רבות אינם יכולים לה. זה היה לא אחר מאשר הקדוש שמואל מנחם טובול הי”ד, שנפשו נקשרה בנפש רבו בנתיב המיוחד שלו. ברגע המיוחד הזה, קנאתי בו. מי יתנני, אמרתי, וארגיש את רבי בעצמותיי כנער זה.
הרצח הנורא איננו רצח של אדם פרטי, ובוודאי איננו עניינה של משפחה אחת. זהו סכין חד ומדמם שנדקר בלב לבה של כל קהילת ברסלב על גווניה וזרמיה. התחושות בקרב החסידים בימים אלו קשות מאוד. אנשים מדברים על פחד, על עידן חדש שבו אולי ניאלץ להציב אבטחה בכל האזור הסמוך לציון, על מסעות נקמה שאולי יבואו מכאן לשם ומשם לכאן, ונהר של דם באמצע, ועל אי-ודאות בטחונית – במובן הפשוט ביותר – שתשטוף את עשרות האלפים הבאים לפקוד את רבם בימי ראש השנה ובאמצע השנה.
ישנם המנסים להסביר את הרצח כאקט של נקמה על מעשה דקירה של חוליגן יהודי שיכור ביום שני של ראש השנה, אז נדקר רופא אוקראיני, תושב המקום, שנפצע קלות. ייתכן גם שיש ניצוצי צדק בדבריהם. אך ותיקי הנוסעים לאומן דברו מזה זמן רב על תחושות קשות. זה היה באוויר, הם אומרים. טענו שזה היה עניין של זמן, עד שדם יישפך כאן.
לאנשים השומעים על אומן מרחוק, הדברים הבאים יישמעו אולי כהזויים. אך למגינת לב כולנו, זה מה שקורה באומן בשנים האחרונות: אנדרלמוסיה.
אין כל גוף המייצג את כל קהילות ברסלב; אין קול אחיד העומד מול גורמי המשטרה באומן ובאוקראינה; אין ארגון חזק שינסה להתמודד עם ההתפתחויות הקשות והמדממות; וכך, השלטון המקומי מזלזל מלכתחילה בכל הקשור לברסלב. הם אינם מזלזלים בחסידים מרצון ומבחירה, אלא מהבלבול והגמגום, מחוט השדרה הקרוע הנשקף מבין חלקיקי ההנהגות שאינם קיימים כלל, כאשר כל אחד מושך לכיוונו, מבלי לדעת על מהלכי זולתו.
סביר להניח, שהשלטון המקומי משווע לגוף כזה, אולי יותר מחסידי ברסלב עצמם. הם חסרי אונים, אין להם כתובת מדוייקת לשטוח בפניה את בקשותיהם. גם אילו היו רוצים להרגיע את הרוחות (האנטישמיות?) הנושבות באומן, כבמדינות אחרות ברחבי העולם, אין להם כיצד לעשות זאת, שכן אין גוף אחיד שיעביר את המסר שלהם. הכל מפורק. כמעט איש הישר בעיניו יעשה.
שמואל מנחם ז”ל על גבול פולין-אוקראינה, כחודש לפני הרצח
היה פעם איש כזה באומן. קראו לו הרב דב קרמר. הוא ניסה להשליט סדר באומן, אך לעומת זאת הזניח את החסידים עצמם, כאשר לא שיתף את רובם במהלכיו, שהתפרשו על-ידי חלק מהחסידים כשלטון יחיד דיקטטורי שהוא מנסה לבנות. זה, ומהלכים נוספים שנויים במחלוקת שיזם, יצרו התנגדות עזה – ובסופה חלל ריק, לתוכו נכנס ‘מרכז ברסלב’, גוף ללא שיניים וללא הנהגה ברורה, אחידה ומגובה.
רגע כאוב זה הוא אולי הזמן לפעול. לאחד כוחות באמת, ולהקים גוף שייצג בקול אחד ובלתי מתפשר, את חסידי ברסלב מול עצמם – ומול גורמי השלטון באוקראינה; קול שידע להלך כנגד רצונם של החסידים עצמם, בהדברות ובתיאום גם עם השוליים שבהם, ולהתנהל מול השלטונות; קול שידע להיות תקיף מול התנכלויות מצד המקומיים (הן מצד פושעים מזדמנים, שכמותם נמצאים בכל מדינה במצב כלכלי דומה, והן מצד פורעים אנטישמיים ימ”ש), לבל יהינו להרים ידם, ולמצער, שידעו שאם ירימו – יהיה מי שיתבע את עונשם; קול שיאחד את כלל קהילות ברסלב בקולו.
עסקני ברסלב לדורותיה חייבים להתנער מסטיגמות העבר, ולהמציא גוף יצירתי, שידע להתמודד בעת חירום זו, לעצור את גלגל הנקמות ולהחזיר את הרוגע לעיר הגעגועים.
רק כך יש סיכוי לייצב את הביטחון האישי באומן, להשיג יחסי עבודה תקינים מול השלטון המקומי (ובאותה מידה: להתמודד בקומה זקופה מול ניסיונות התנכלות בירוקרטיים וטכניים מצדו), ולנסות להגיע לאיזו מידה של התרעה מול אותם גורמים שנוכחות יהודית באומן היא לצנינים בעיניהם – התרעה שהיא במידה רבה אינטרס חשוב מאוד בעיני השלטון באוקראינה.
זהו גם הסיכוי היחיד כיום להכניס סדר במערכה להוזלת מחירי הנסיעות לאומן, במערכה להוזלת מחירי הלינה בתקופת ראש השנה – ובעיקר: בשמירה על צביונו הרוחני של הקיבוץ הענק בימי ראש השנה.
רצח ארור אחד הספיק לנו. איננו מבקשים עוד הוכחות לצורך הנחוץ להתאחד באמת.
כי עד כמה שהסלוגן הזה נדוש – כוחנו באחדותנו.
ולבני משפחת טובול היקרים, שעשו כה הרבה למען העולים אומנה, ואין כמותם בשעה כאובה זו מי שיודע כמה נצרך הוא גוף מאוחד שכזה: הכרה שבאה אולי ברצח אכזרי מיותר. בשעה מרה שכזו, כלל חסידי ברסלב אתכם בצערכם שאינו ניתן לתיאור. קשה למצוא מילים של נחמה, זולת אלה שאמר הנביא: “ובלע המוות לנצח, ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים – כי פי ה’ דיבר”.
=
הכותב הינו עיתונאי לשעבר, איש קריאייטיב ובעל חברת הפרסום ‘נוחעם’
Comments