חיית הברזל


רכבת מצוחצחת בניחוח דיוטי פרי יוצאת מתחנת המוצא לסיבוב הופעות מקומי. בשלב הזה יש לי את האפשרות להצטרף להמון הלכודים עם חיית הברזל שבידם ולחלוש על פני עשרים תחנות, רובעים, אלף איש ואשה, ולא לשים לב שהיה כאן משהו. ויש לי את האפשרות השניה.


אני רוצה לספר לכם שראיתי. ששמעתי. שנגעתי – על-אמת, לא במסך זכוכית. פעם היו אומרים: “תעצמו עיניים ודמיינו…” אז היום זה צריך להיות: “תוציאו את העיניים מהמסך ותראו…”


ובכן, עבדכם הנאמן החליט לטמון בחשאי את קופסת המתכת לשעה קלה בעומק הכיס כדי לאפשר לעצמו להוציא את הראש מעיר המקלט הטכנולוגי ולהבליח לרגעים.


נשאתי את עיני בגלוי על כל זה (העולם) ולצד כל אלה (בני אדם), בחולצה דקה וזרועות רפים, ושמחתי לראות שהמדינה שמדברים עליה היא אכן ישנה, ושבני אדם ותנאים ומצבים הם לא רק שמועה. ראיתי שיש לנו אדמה לשכב עליה, אנשים עם קווים ברורים, דמויות מוגזמות אמיתיות ואיש צרוד שמציע למכירה דבר-מה.


ראיתי בבירור את מזג האוויר. ראיתי במציאות התבהרות והתכהות של השמים; עננים שקופצים לבקר, מקשקשים וממשיכים בטיסה. ראיתי קירות בתים אדומים. שמתי לב לפוטו-סינטזה של הצמחים, שמתי לב שבחצר שלנו צומח שסק מתוק; לשילה השכנה שמתקשה לסחב מזוודה למכונית; לילד קטן יושב על אופניים וממתין לעובר-אורח אדיב שיתן לו פוש.


שמעתי קולות אנוש סביבי. אור פנסים. תנועות אדם ודלתות נפתחות ונסגרות. לאן הם הולכים הנערים? למי משתוקקת הבחורה המסורקת הממהרת? מה טיב האיש השחוח שנדמה שרק מבקש שיראו אותו? באזני מי מתלוננת האשה על רוע מזלם של האמנים?


שעה ארוכה שאפתי אל ריאותי את האויר הזך וקסם טהרתו של העולם. באותו הזמן גיליתי מקום חדש. מצאתי חבר חדש. שמתי לב שחצר המשחקים מילדותי נחרב. נזכרתי בשיר שהלחנתי פעם פעם. שמתי לב שאחותי הקטנה אפתה בישלה סידרה ואיפה המילה טובה; ושלאמא יש אוטוטו יום הולדת.


עד אותו הרגע שהתכנסו כמה חברים בבר חמים, אמר לי דב בעצב: “יש לי חברים והם אפילו לא יודעים שאיבדתי אותם, הם שקועים בעולם כחול עמוק של יישומים ללא משימות, סחור סחור במכשיר מסחרר; עובדים קשה לשווק את עצמם לאלו העומדים ומתעתעים בהם מהעבר השני, ומתלהבים מכל צפצוף במקום להיות נוכחים ולהקשיב למה שיש לי להגיד.”


הם יושבים וצועדים ועומדים וישנים ומתעוררים לתוך הקופסא ומתוכה, ומסתכלים ומסתכלים; נעים ללא סיבה נראית לעין ומשתעממים בחברותא, משעממים זה את זה וכל דבר שמתחיל הם מחכים שייגמר.


ופעמים שהכיוון הוא לא כלום, והלא-כלום הופך למטרה, והמטרה היא האין-ברירה, והאין ברירה ממיר את עצמו בחזרה ללא-כלום, והם מחפשים ומחפשים, ומעצמם שכחו, וממה שישנו מתעלמים. וזמן בלתי מבוטל חיים עם מה שהם מוצאים: הכלום. והכלום הזה נראה טוב מתמיד; מסוגנן ומגוון. אופנתי ורעשני. מריח ומבטיח.


נדמה שאנחנו ממלאים את משאלותיו הכמוסות של איזה נוכל בקנה מידה, אמרתי לו בהלצה, הוא משליך לנו פיתיונות ובינתיים סוגר עלינו את הוילון ומרוקן לנו את המגירות.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרב והתלמיד והטעות הנפוצה

״אם לא היה רבי נתן, האם היה לנו רבי נחמן״? שואל הד״ר והחוקר אבישי בן חיים. שאלה נפלאה שראויה לכל עיון, ודברי שטות ובורוּת לומר שהייתה המשכיות וקיום לתורתו של רבי נחמן אילולא היה רבי נתן. רבי נחמן מברס

התוספתן הלאומי

בין חדר הלידה למכתבי השחרור בחיינו ורחוק מזירות התגוששות, עברו עלי חמישה ימים וארבעה לילות על מצעים מחוטים ב״הדסה עין כרם״. טיפלו בי על בטן רכה מנתחים, רופאים ואחיות - מרביתם בני המגזר הערבי. אינני יו

יומן גרמניה ג', 6 במאי 2019

בעלילה של המוסיקה אתה מנגן את המאורעות, פורט את הגעגוע, מחזר אחרי הכמיהה שלך, לפעמים המושא בסיפור עוזב אותך. ואתה שר את זה. אולי אהבתך חוזרת בסוף השיר ואולי לא, אבל יש מוסיקה שאתה זה שחוזר אליה שוב וש

© 2019 BY BAMBI ART STUDIO - PR representation and management