בעלילה של המוסיקה אתה מנגן את המאורעות, פורט את הגעגוע, מחזר אחרי הכמיהה שלך, לפעמים המושא בסיפור עוזב אותך. ואתה שר את זה. אולי אהבתך חוזרת בסוף השיר ואולי לא, אבל יש מוסיקה שאתה זה שחוזר אליה שוב ושוב: דווקא כזאת פרדוקסלית שיש בה גם אהבה שלא מתכלה על פני הזמן, וגם געגוע בלתי פוסק.
כבר שבוע אני נודד בצ׳כיה ובגרמניה. נשארו עוד שבועיים כאלה. מסע אינטנסיבי של הופעות מוסיקאליות ותרבות יהודית. משלבים כליזמר, קרליבך ובוב דילן. מארג בר קיימא של שורשים נשמה ותשוקה, הרבה זיקה למקורות ואהבה לטקסטים יהודיים, אם שהולחנו ביידיש בשטעטל המזרח-אירופאי ואם שקלחו מעט יהודי מחודד על החוף המהבהב של ניו-אורלינס.
לצד אברום בורשטיין ונגני כליזמר אני עם המצלמה והגיטרה. מתעד גם תופעות לא שגרתיות בממשק הייחודי שבין היהודים והגויים, התהוויות ספונטניות, רגעי שחוק, וככאלה גם את שתיקותיו של החזון והנבואה שבעקבותיו. בשעות החסד ׳עצים נופלים ביער׳ ואנחנו כאן כדי לראות את אלוהים.
אני אוהב את המסע הזה, הוא לא הראשון שלנו ביחד, אבל הפעם היקף ההופעות, הקהלים החדשים, ההתעניינות וההכרה, ובעיקר השילוב שלנו על הבמה. לתת את התורה לגויים, כמו שבורשטיין נוהג לומר, הוא בעיני יותר יהודי מישראלי. יותר קוסמופוליטי, אוניברסלי ומתקן עולם מתרבות יהודית לוקאלית שהיא לשם הבידור העצמי.
רבי נחמן דיבר על הניגון. מה חסדו להציל מאובדן הנפש ולהחיות כל בריה בעולם. לרגלי ה-Estates Theater בפראג, שבו הלחין וניגן מוצארט בכבודו ובעצמו, משכו אותנו המקומיים לנגינה במרתף האוונגרדי של החבורה. הם הסתופפו והקשיבו, אני בספק אם מישהו הבין את המשמעויות או המילים, אבל הם אמרו שהם מרגישים, כאן במרתף, את ההבעה של הדורות ואיך שהניגון פועל נפשם. * היום בבוקר ביקרנו בכפר בייסינגן. בורשטיין נכנס להציץ על נוף חיי סבתותיו וסבותיו. מלבד קומץ רחובות ומבנים צבועים לבן ובורדו, המרחבים ירוקים בלי די. עם השנים הפך בית הכנסת למוזיאון קטן. האוֹצֵר ליווה אותנו פנימה ואמר ליונתן שלפני שמונים שנה הייתה הפעם האחרונה שיהודים התפללו כאן. הוא הוציא את התפילין וגלגלתי אחריו.
Comentários