להיות ירח

הפסקתי לעשן, אמרתי לו, פה ושם סיגריה אין בעיה; בשעת לילה מאוחרת יש טעם טוב לסיגריה. ממרפסת אחת עלה שחוק מתגלגל, ובחלון אחר, אשה בכתונת עמעמה את האור. נורת ירח חמה ועגולה הייתה תלויה מעל לראשותינו, מסמלת את ספיגתה של הלבנה את אור השמש – רמז לכך שכאן מקבלים עליהם הבאים את סמכותה של החמה. “בא נהיה ירח,” אמרתי לו “להיות מוכנים לקבל בהשאלה את אור החמה. להיות כלי. להיות נכונים להאיר את עצמנו קודם שנאיר אחרים. להיחשף, להיות גלויים. כמה רומנטי להיות ירח. כמה אושר להאיר באופל של היקום. כמה נעים לא לאיים בשריפה.”

בשעה שנשבה צינתה של חצות כבר שחינו עמוק בעומקה של שיחה על משמעות, קיום, יצרים וחברה. מרכז עיסוקנו היה כזה: להמשיך לעשות שרירים מתוך מחשבה להיות אי-פעם שמש – כח בלעדי – או להתמסר כירח וליהנות מהיופי, הצניעות, החסד והשפע של הקבלה. להיות ראש נפרד או להיות משני בהרמוניה.

כסילים מתי תשכילו, תהיתי אליו, עד מתי תנציח האנושות את הנפרדות?

כל עוד אנחנו מתייחסים אל עצמנו כישות כל-יכולה אנו נפרדים מהזרימה ומהאין סוף, מה שבעצם מגביל אותנו ומחליש אותנו – ולא להיפך. יש הרי שפע כזה גדול. ברגע שאנחנו מישרים מבט, מתחברים לעצמנו פנימה, מוכנים לקבל, משחררים, מרפים, מוכנים להיחשף, מוכנים להיפגע, מגלים את הבטן הרכה שלנו – אנחנו מתחברים לתודעה האינסופית, לשפע, לכל. וזו האלוהות בעצמה. זה אתה ואני שאנו אחד. זו את ואני שזורמים דרך אותו מקום. זה שנינו ששייכים להכל והכל ששייך אל כולנו.

כאשר הוא עמד נוכח דבריי, הסברתי לו שאם הוא כאן, מחובר איתי, בתוך-תוכו הוא יכול לראות שבעצם לא כי גיליתי לו דבר-מה חדש, אלא שעצם פתיחתו את דלתו איפשר לי להאיר לו את מה שנמצא אצלו בתוכו. כל התשובות נמצאות אצלו. ואצלך. ואצל כל אחד מאיתנו. אני רק מאיר לו אותם בחשיכה שלו. והוא מאיר לי בחשיכה שלי. ולפתע התודעה מתגבשת לכדי מילים, והמילים לכדי ניסוח. ומה גודל העונג כאשר בליל של מחשבות ודילמות ותהיות ותובנות זוכים לעיסוי של הפה, להיוולד, לצאת החוצה לאוויר העולם; לקבל צורה, ממד. ורק אז אתה מבין כמה ההשגות הגבוהות ביותר נמצאות בפשטות הפשוטה ביותר. ביסוד הפשוט.

עליתי על גדותיי וליבי גאה. פרץ ממני אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא. נדלקתי כמו לפיד עד שהתקשיתי להכיל וביקשתי להיכבות. לרגעים הכל חלף דרכי. לפתע איש אינו יכול לומר לך דבר-מה שלא ידעתו.

בא נהיה רכים, אמרתי לו, בא נתמזג ולא ננציח את הנפרדות. זו האינטליגנציה הכי גבוהה, ורק כך נוכל להגיע לנקודה הפנימית שלנו. נוכל להיות אחים לכל האדם. להיות רעים לכל עניי הרוח. להיות חלק מחיוניות הטבע ומשלוותו. ככל שנעמיק את הגרעין באדמה, כך יתחזקו היסודות, כך יוכל הבנין להגביה את עצמו כלפי מעלה.

בא נניח את ההיגיון. עם היגיון לא נגיע לשום מקום. עם היגיון אתה מבטח את הידיעה שלך לאן תגיע – אבל לא תוכל להגיע רחוק.

בא נחיה את ההוויה, ולא עתיד מפוקפק שכל חיינו אנו עלולים לחפש אחריו לשווא; להחמיץ את מה שישנו. רק בקבלה, אמון והתמסרות נוכל לזרום עם הנהר האינסופי של ההוויה שבו הכל ישנו. נפסיק לדבר על מה שחסר לנו. על מה שאין או על מקומות שאנו רוצים להיות. בא נתחבר להווה, נציף את האינסוף שבנו. ואת זה אפשר לספוג ולשכפל הלאה בשתיקה ובאהבה.