top of page

לכתו של הקלמן ברידג’

קלמן-שאהב-אותי-כמו-שאני הלך לפני שבוע. הוא אמר באותו בוקר: “זהו, היום אני עוזב”. הוא התכונן למותו כמו מלך, כמו נביא, כמו קדוש אמיתי. הוא צעד באצילות לעבר הרגע הזה, מפוקח ונהיר. בחצות היום הוא ביקש שיסדרו סביבו את המיטה, יהדקו את המצעים, יישרו את השמיכה. הוא נתן נשימה אחרונה, ארוכה מאד, פער עיניים – בטח ראה דבר – ונדם. הזדרזו לקבור אותו לפנות ערב, כאשר ביקש: “כשהגוף שלי עודו חם”.


מקווה שלא לחטוא בקיטש שעלול לדבוק בנו במקרים שהרגש פועם, או כאשר אהבה שקיבלנו ממישהו הלכה בבת-אחת, אבל היו לי הרבה שעות-קלמן בחיים. הן תמיד לקחו אותי קדימה, כמו ריפדו אותי, ואני מוכרח להודות לו עליהן. ולא רק לי הוא היה, הוא היה קלמן של כולם. הייתה לך האפשרות לשוחח בגובה העיניים עם מישהו שאהב אותך כמו שאתה, והיה מומחה לבניית גשרים בין עולמות, סתירות ודילמות.


כשהיית שוטח בפניו דילמה, הוא לא היה מעניק ‘תשובה’ או ‘פתרון’, גם לא מפזר ‘עצות’ ו’חכמות’. הוא היה מודע להסחת הדעת העצומה של הדור הזה, על ההפרעות הכמעט בלתי-נמנעות למצוא רגע של הוויה וקורת רוח. הוא ראה כמה הם מרחיקים אותנו מהפוטנציאל הקיים בנו והופכים אותנו לתלותיים ונִרְפִּים. הוא חי עם נקודת הנחה שהתשובה קיימת בתוכך: אם אתה מספיק בוגר לעצור וליישב את דעתך, להניח רגע לכל ולבקש את התשובה – כאשר אתה נאמן לה – הנה זו תתייצב לפניך בטוחה וזקופה, בדיוק כפי שנכון עבורך. כך בחיפוש עצמי, כך בעסקים. כך בזוגיות וכך בדיון-אינטלקטואלי.


קלמן היה מתנגד לסופרלטיבים ודברי תהילה. הוא לא היה רוצה שיקראו אותו “רב”. לא שיחניפו לו ולא שיתייחסו אליו ברחמים. הוא אמנם נמלא עידוד וכח מהביקורים והצוותא, אך הוא גם חש בדידות אם לא מצא קשר של חברותא: לשתף, להיפתח, להשמיע, ללמוד; להתקשר בעומק הנשמות.


טרם


שבוע לפני שהלך, הוא שכב במיטה. חלון החדר צופה בקביעות על בניין ‘יד ושם’ ועצי היער שלמרגלותיו. בידו אחז ומשך אל עיניו מפעם לפעם, בשארית הכח, ספר של הרבי מפיאסצנה. צדי העמודים היו מכוסים בהערות וחידושים בכתב ידו, מארקרים צהובים הדגישו שורות שאהב. ישבתי וניגנתי לצדו, במין בושה וכבוד: אהוד בנאי, מאיר אריאל, ניגון שבת של רבי נחמן.


הסתכלתי עליו ולא יכולתי להעלות במחשבתי מצב שבו לא יהיה לאיש הזה מה לומר. קלמן חלוש אך אני חש ברוחו המתפרצת הפעם פנימה. זה אותו קלמן שהיה מתלהב כמו ילד, מפזז בלי גינונים, קורע את האוויר בצחוק מהדהד, משפריץ חיוניות עד מבוכה ולפעמים ציני עד תסכול. קלמן שבדיוק לפני 50 שנה היה בין הכוחות הפורצים לעיר-העתיקה. קלמן שעשה קולנוע, לימד משחק ואמנות למיטיבי-דבר. קלמן שהקים שבט מפואר שבו התפאר יותר מכל. קלמן שנגע בלבם של אנשים רבים, מגוונים כל-כך ושונים זה מזה. קלמן שסכך, גישר והלחים את כל השברים. The Kalman Bridge.


אותו קלמן היה עכשיו שקט. מדי פעם זקף עורף ויצר קשר עין ישיר ועמוק, הוציא מפיו כמה מילים, מוקפדות מאד, הכרחיות, ובכל אחת עולם. הקשבתי לשתיקה שלו, להתרגשות, להאזנה שלו, למקצב הרגליים המדוד. מצאתי כמה עושר יש בנוכחות מלאה; שמילים הן רק ‘סיפור’ או ‘תיאור’ על דבר שהוא הוא המצב האמיתי, התכליתי.


ועכשיו, למרות שהלך ולמרות הצער, משום מה לא בכיתי. אני חש אותו כאן, נוכח וער. שמא זהו “העולם הבא” שזוכה לו האדם אחר מותו. החום שלו לא מצטנן. צחוקו המתפרץ משובב-הנפש, צלילות המחשבה שלו, חסכנות המילים, היכולת להגיד את הדברים הכי קשים או מורכבים במלים הבהירות ביותר, בלי לעשות הנחות ובלי להתייפייף.


הוא אף פעם לא ניסה לשנות אותי. העוצמה שלו, נכון שהייתה לפעמים גדולה עלי, אבל אגרתי ממנה לעתיד. הוא היה אומר, “אם לא תהיה חופשי לבחור, לא תהיה אתה. אל תחטא בשליחות שלך”.


בדיוק כמו שהיה בחייו.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרב והתלמיד והטעות הנפוצה

״אם לא היה רבי נתן, האם היה לנו רבי נחמן״? שואל הד״ר והחוקר אבישי בן חיים. שאלה נפלאה שראויה לכל עיון, ודברי שטות ובורוּת לומר שהייתה...

התוספתן הלאומי

בין חדר הלידה למכתבי השחרור בחיינו ורחוק מזירות התגוששות, עברו עלי חמישה ימים וארבעה לילות על מצעים מחוטים ב״הדסה עין כרם״. טיפלו בי על...

יומן גרמניה ג', 6 במאי 2019

בעלילה של המוסיקה אתה מנגן את המאורעות, פורט את הגעגוע, מחזר אחרי הכמיהה שלך, לפעמים המושא בסיפור עוזב אותך. ואתה שר את זה. אולי אהבתך...

Comentarios


bottom of page