מונית הנייעס: מה שלא תשמעו בשום מקום

נחי וייס | צילום: יעקב נחומי


לשוטט בבני-ברק, זה להיחשף ברחוב צר אחד, למה שהאוטובאן לא יניב ב-310 קילומטרים לשעה. בני ברק זה לחצות כבישים שתי וערב, ולמצוא את עצמך מילימטר מעגלות ילדים ותורים לעופות בשקל. זה מראות הרכב שנשחקות בקופות הצדקה, והאנטנה שמתנדנדת סנטימטר מלתלוש כביסה מהחבלים. זה לשרוף קילומטראז’ וחום מנוע, אך מקץ 29 דקות למצוא את עצמך שוב באותה נקודת מוצא, מול אותו שנורר ברמזור. זה לפגוש דמויות מועתקות כמו ליין-הדפסה אחיד של צורה, פריטים ולבוש, ובעשרה שמות להקהיל את כל העיר סביבך.


זה מיסטיקה וקבלה המשמשים בערבוביה, ולומדי תורה שמסלסלים מנגינות בחן. זה בליל ריחות של לחם מטוגן, קפה עלית, צ’יפס ומרככי כביסה. זה טלאים של מבנים ומרפסות שנאטמו בתריסים. זה מרתפים לצביעת רצועות תפילין ושעות פתיחה של גמ”ח ומעברי חציה בלתי רשמיים בין רכב לרכב. זה סטיקרים סדוקים של מפלגות ושרשרת אוטובוסים מפייחים. זה חתול רחוב שנחבט מכדור ומעתיקי שמועה שמטבילים טיפין של טעם וריח, ובקצה הרחוב יתגודדו הסקרנים למשמע דרמה עמוסת סימני-קריאה ודיווחי שיירות אמבולנסים שיצאו מן המקום. זה להישאר קרוב על המפה ולהתעדכן עד קצה היקום.


עיר של נייעס. נחמן וייס תחת לישיבת פונוביז'

עיר של נייעס. נחמן וייס תחת לישיבת פונוביז’


עם קסקט, טלפון מושתק וקמע של בבא טברייני שכרתי מונית ויצאתי בסיבובי הגה-מחוספס להקשיב לחוויות והסיפורים העסיסיים. אפילו קודם שהם קורים, טרם נסגרים. כך, בתוך המונית, נסגרו שידוכים, התגלגלו הלוואות ענק, נמלאו דו”חות משוב על התנהלות העירייה, התמרמרו על הבירוקרטיה והפוליטיקה המחוזית, תכננו את מסע כיבוש בחורי הישיבה את אגפי בתי הסוהר, ואף זכיתי לשמש ולהסיע ‘נייעסן’עם ווסט של הצלה שזוכה להתחכך בפרשן פוליטי בכיר. אצלי, אפוא, המליכו את ירחמיאל שניידר לראשות העירייה הבאה.


זחילה תוך רכבית בשכונות בני ברק היא חוויה כשרה למהדרין. כזו שנותנת הצצה לעולם אחר הנראה לנו שונה, אך בעצם מדובר בנו. פעמים כמו מחזה משנים קדומות, בעיירות נידחות. עזבו שזו העיר הכי צפופה בישראל, כמעט הכי ענייה והכי חרדית שיש, אבל הכי עשירה במצוות ומעשים טובים, וגם בנייעס. היא מייצרת הכי הרבה כותרות, ורחוקה שנות גלות מפריים-טיים וטכנולוגיה.


כשנכנסתי לבני ברק, מוכרח הייתי לפתוח את מסעי המחופש ב’שאנז אליזה’ של העיר – רחוב רבי עקיבא. זהו הלב הפועם של המקום, ממנו נמשכות זרועות של רחובות וסמטאות לשיכונים, לישיבות, לבתי-הכנסת, למאות מפעלי הצדקה, ולגמ”חים שמהווים מפעלי ענק – הנסתרים מעין זרים שאינם מכירים את המפה ובקיאים בהוויה.

שאפתי לנוע מהנקודה הכי דרומית, ואז לעלות צפונה אל הקצה בו אבלֵם במחסום הסופי שסימניו יהיו ברורים על פי נוסח המודעות שעל הקירות. שייפתי את המפתח, נשמעה התנעה, טריקת דלתות והפלגתי בליווי יעקב נחומי, אמן התיעוד והצילום, בתוך הרעידה המערסלת של הגלגלים הנעים בין ילדים פזיזים שהופכים כל נקודה למעבר חציה. “יעקב”, קראתי לו, “אותך רבים מכירים. זרוק את הצעיף על הפנים וצלם בלי פלאש”.


ליל שישי, 23:45 | טשולנט עם נייעס


בכיכר ברטנורא מקפץ יודה סמוך למעבר החצייה ותר אחר טרמפ חינם. פאותיו קצוצות ומעומדות על קצה אזנו. הרמזור מתחלף לאדום. הוא ניגש לחלון המונית ושואל בקוהרנטיות: “יש לי 32 ש”ח, תעשה לי עם זה עד שמוליק כהן?” למשמע צפצופי רצועת המכשירים שעל חגורתו, לא יכולתי לסרב לנכבדנו. “יאללה 35, עלה”.


הוא אוחז שקית ירוקה של גל פז. בתוכה מקופל ווסט של איחוד הצלה. הוא מתנדב לעת מצוא, הוא מספר לי, ועבר קורס בעזרה ראשונה – נקודה שידגיש לי שבע וחצי פעמים במהלך הנסיעה. מהחגורה משתלשלים כבלים מסולסלים, נרתיקי עור שחוקים בלשונם, ביפר, ו-2 מכשירי מירס. הוא נרגש למשמע כל צפצוף, מושך אליו את מכשיר הקשר, מאיר את הצג, מלטפו, מקיש על כפתור מזדמן ומשיבו אל בית-האחיזה.


יודה מלא אדרנלין, ובמהלך הנסיעה מספיק לנהל עשר שיחות, ולהאזין למספר עדכוני נייעס שוטפים בקו-חדשות צרחני. הוא מצלצל לחבריו לברר פרטים ולבחוש בסקרנות אחר כל שבב ‘מידע מהשטח’ כפי שהוא מגדיר את התועלת שבשיחות שהוא מנהל בקולות לוהטים. על אזנו מהבהבת אזנייה כחולה, שייכת לעוד מכשיר סמוי מן העין.


“יש לי כמה מספרי טלפון”. הוא מוצא בי בר-קשב, “רוצה לראות למי אני מחובר? לכולם. חיים אילוז, ישי דריקס, בני מינצר, ידידיה חסון, נחמן טובול מחדשות 24, ואפילו מוישי ביכלר מכיר אותי אישית”. הוא מפליג בקשריו חובקי הנייעס החרדי.


כשאנו מתחברים לז’בוטינסקי הוא מעביר את הסלולאריים למצב רטט ושולף עיתון ‘העולם החרדי’ מהשקית. “אתה מבין מה קורה פה?” הוא שואל אותי ולא מסיר את העיניים מעמודי הכרומו. “האדמו”ר מוולקוביץ מקבל תמונה בשער, לצד הבעלזר רוּב והאמשינוב’ר רבי”. הוא מסביר לי את התהייה שמעסיקה את כל ישותו בדקות אלו. הביפר מתריע, אך הוא עסוק נורא עכשיו. 

"תעשה לי ב-25?"

“נו, מה הסיבה לכך?” אני שואל. “נו, נו”, הוא מגחך. “הוא שילם. הרבה. אני אומר לך שלדוקי לרנר ולקנה טייטש יש בבית חדרים, שעל כל אחד הם יכולים לתלות שלט ‘זה נתרם על ידי החסידות הזו’ ו’זה נתרם על ידי החסידות הזו’. כל חדר שייך למעטפה אחרת. אין על קנה טייטש”.


“מה אתה חושב? שרבי עם עשרה חסידים יופיע סתם ככה לצד הרב’ס הגדולים ביותר?” הוא מסביר לי פרק ביחסי ציבור. “אני מכיר רעבל’ע אחד שהתחיל ללבוש קאפעטע, וכל יום מתקשר לשמואל פריי הצלם שיבוא לעשות לו תמונות. אני מקושר לכל הגבאים שתרצה”. הוא מספר על מומחיותו בכל פיפס והתרחשות.


בדרך אנו עוצרים לכמה דקות כדי לבחון המולה בפינת רחוב. ברמזור עומד אופנוע של ‘הצלה’, ובגבו ארגז עזרה ראשונה. יודה מתערבב מיד ומרגיש צורך לכוון את התנועה, על אף שאין צורך בכך. בסך הכול בחור שהתנגש ברוורס אל תוך תיבת דואר רחוב. הוא מפגין דחף להיות חלק מה’אקשן’ האקראי ומחייג חיוגי סולמית לקמב”צים שונים כדי לדווח על היתקלותו בזירת ההתרחשות. רק חסר לו קו טלפון שיעלה אותו לראיון בלעדי.


אנו מתקרבים למסעדה ויודה מתרגש ומיטיב את הכיפה והשערה האחרונה שבפאותיו, מקפיד להופיע כמו חבר’המן, מעודכן ומעורבב. “אתה מכיר את הפרשן הפוליטי של שוקר?” הוא מגשש ברגש, מתעניין האם אני מכיר את מיודעו. “גם הוא מגיע עכשיו למסעדה לאכול טשולנט”.


רגע לפני שהוא יורד, הוא סופר עבורי שקלים ושטר של 20, ומחשב בלחש אם יישאר לו בדיוק לטשולנט פלוס קישקע ופחית פפסי. ראיתי אותו נעלם בתוך גוש הבחורים, מולהב מכף רגל ועד ראש מהרגעים בהם הולך לזכות להשתכשך בזוהר ולפגוש גם את פלדמן שנחשב למפיץ החשיפות החמות של קו הדיעות. “אַ-הַ-לֶ-ן-ן-ן–” נשמע קול המוני שעלה מתוך המסעדה אפופת עשן המרלבורו-לייט. קבלת פנים חמה למי שחגורתו שברה שיא בכמות המכשירים שנשאה.


יום ראשון, 10:15 בבוקר | לפרוט אצל ‘קפלן’


בפינת רחוב צירלזון עולה צ’אלמר חבוש מגבעת ירושלמית, ששפמו הכתים ברבות עשן הצוּגַארְיֶיעס. בתוך שקית החלב השחוקה הוא מחזיק בניירת ווָרטשערס שנשארו אצלו מהגיחה האחרונה למנצ’סטר. “אפשר להדליק צוּגַריַיה אצלך במונית?” הוא שואל בעברית שבורה. “אני צריך לכולל חזון איש, ולעשות שתיים עצירוֹת בדרך”. טרם הספקתי להנהן בראשי, הוא התיישב במושב הקדמי והצית סיגריה אירופה.


נתמך בכתף הוא אוחז את מכשיר הפלאפון צמוד לאוזן ומשוחח ברציפות עם יידל. “הערסט?” הוא פונה אליו, “איך דארף זאלסטע גיין מיט מוישי’ס תעודת זהות” (- אני צריך שתיגש עם תעודת הזהות של מוישי). הוא מבקש מבן שיחו בירושלים שייגש לגמ”ח של קופרמן מעל ישיבת מיר, “און זאג אז דו דארפסט א הלוואה ביז נאך פסח” (- ותאמר שאתה זקוק להלוואה עד אחרי פסח).


היהודי הירושלמי מסמן לי לאורך הדרך באצבעו, מכוון אותי לאן לפנות. בדרך הוא מבקש לעצור בחנות צילום, משם הוא חוזר עם ערמת מסמכים מצולמים בכפולות. “אני מחתן בן בעוד שתי ימים, צריך סייעתא דשמיא”. הוא מתאנח לעברי. “ניסים של ממש האייבישטער (-הקב”ה) עושה בכל יום”. הוא משתף בלשון קודש עסיסית. “מ’דארף מויידה זיין יעדער רֵייגע” (- צריך להודות בכל רגע) הוא מתנחםבחצי הכיס המלא.


הסלולרי מצלצל ללא מנוח במנגינת ‘כי הרבית’ קלאסית. “תשמע, הרב סולובייצ’יק. יש לי שטר חוב חתום בידי ערֵבים, אני צריך שלוש