באותם ימים שלא רחוקים מכאן נבקעו בי סדקים ראשונים, ודרכם התחילה לנשב בי רוח חדשה ומוזרה. הרוח לא הייתה אורחת קבע. ואני נלחם ברגע זה ממש כדי להשאירה אצלי עוד ועוד, עד שנתגורר יחד.
הגיעה העת, אמרתי לעצמי, שתקלף כיסויים. שתעמוד גלוי-עיניים מול עצמך. שתחשוף תולעים רוחשות ותמחץ אותן. כי מה בעצם קרה ביני לבין עצמי? לא יכולתי יותר לשאת חיים שנתונים בידי אחרים, אותם חיים מזוייפים ומבוהלים. את אותה סביבה שיפוטית ואנוכית. הבנתי שכל הדברים שמעניקים לי חיים אמיתיים מחכים לי מעבר לפחדים שלי.
עכשיו הבנתי את מה להדוף ממני. הבנתי את המנגנון האנושי של האדם כל ימי חיותו עלי אדמות בבניית גדרות סביבו, בעמל להיצמד לבטחונות – אך בסוף מת טרם הספיק לחיות. המאמץ לעשות בשביל המחר, ולאפשר להווה למות – כמה שזה עצוב.
החלטתי להתחיל להקדיש זמן נכבד לנשימות עמוקות. להרפות. לתת למגדלים שבניתי להתמוטט. להתיר להררי החשבונות, הדו”חות וההתראות להיערם על השולחן מבלי להתייחס אליהם. לאפשר לחשבון הבנק שלי להיעקל. לתת לחסכונות שלי להצטמצם אל התחתית. לצחוק על כל הבטחונות כביכול שהקפתי עצמי בהם.
כי רק כך אני יכול להיוולד מחדש. רק כך הבניה שלי יכולה להיעשות מהיסוד. בלי הישענות על שום אמצעי. רק בדרך זו של נטיעת הגרעין עמוק עמוק ולאפשר לו להירקב ולהתפורר באדמה, רק כך אוכל להנביט שורש ולהצמיח אותי רענן פורה ומלבלב. רק מנקודה זו ואילך אוכל לחיות מתוך אהבה גדולה, מתוך קבלה ונתינה. מתוך אהבה עצמית. לחיות את הגדולה האמיתית שבי. בלי צורך להגן. עם פחות אגו. עם מצפן פנימי, בלי דחפים שאחרים מכתיבים כאן.
הסבלנות הזו היא בגדר היריון. בגדר התהוות. לפני פריצה. רק דרך של השלמה וכנות יכולה להרות אותי מחדש. אני יודע את זה. אם לא אחמוק מן המלכודות אמשיך עם המתיחות והאומללות הפנימית הזו שנמצאת בפער שבינך לבין מה שאתה “רוצה” להיות. מי יכול להתכחש לעובדה שהרדיפה היא החמצה תמידית?!
כך אני חוזר שוב ושוב על עקבותיי. כמו אדם המאבד מפתח וחוזר למקומות שבהם שהה, משחזר את צעדיו, אולי כך אמצא את האבידה. אותי.
במסגרת שיטוטיי הבנתי שהחיים עצמם הם אלוהים. שהתכחשות לחיים היא התכחשות לאלוהים. להכחיש, לדחות, לנסות להיות מישהו אחר, לרצות דברים אחרים, לחלום על עולם מקביל – כל אלה הם בגדר הליכה נגד אלוהים. ואין סיכוי שאכתיב את החיים בכח; הם יודעים להשיב וואחד שרירים.
לפנות ערב, לאחר נסיעה מעייפת; ים, ארטיק, אנשים חולפים, קונדוקטור וזרימה אינסופית של מה שמתרחש סביבי מצאתי שהזמן אכן הולך ואוזל. הפוך את שעון החול לצידו האחר, מלמלתי לעצמי, עכשיו הוא יתמלא. כמה גרגירי חול עוד נותרו לי?
Comments