שירה בשאול

​אין לנו שירה זכה יותר משירתם של השוכנים בתחתית השאול, אמר פעם קפקא.

בסוכתו של אבא שלי בירושלים נשלפת טלית שנסתתרה, נאגדים ארבעה מיני זן, ונשמעים צלילי רגע של קיום עם שייכות להוויה.

אומרים “טיול שורשים”: זהו לא עניין של הליכה כמו עניין של זכירה, של ידיעה שאם שובצת היכנשהו בארגז-החיים הזה – שם השורש שלך, שם נקודת המוצא שלך, משם אתה אמור לעשות את הדרך, מעולם הרוח, דרך אמנות הלב והנשמה – להשפיע זאת על הארץ. לא מזמן דנתי עם ידידה על פשר נענוע ארבעת מינים. בעיניה הפעולה נראית מגוחכת, חסרת משמעות. הסברתי לה שבלי קשר לדת או דתיות, כדי למשוך מטה מעולם רוחני אנו נדרשים לפעול בכלים של ארץ, לעתים דרך אקט טכני פשוט, כמו לחיצת כפתור להנעת מכונה רובוטית, כמו הרגע שאת יושבת ביציע ומתכווננת בכל גופך ותנופת ידייך בשיא המהלך למען ביצוע רצוי של השחקן המוערץ עלייך במגרש: באקט הכביכול פשטני ופגאני של איגוד ארבעה מיני צמחים טמונה אחת התכליתות החברתיות החשובות ביותר: אחדות.

כמו ההבנה של אפלטון שלמרות השוני הנראה לעינינו, הפרטים הם שילוב של אחדות וריבוי – המינים מסמלים את מעמדות בני האדם בעולמנו, את השוני ביניהם, ועם זאת, השייכות של כולם לאותו מקור, לאותו שורש, לאותה אחדות אחת. והאחדות – היא הכלי הבלעדי לשפע, אותו אנחנו מבקשים למשוך בעת הנענוע מכל רוחות העולם – צפון ודרום, מזרח ומערב, מעלה ומטה.