שלא לחטוא ביעוד

אחת הזעקות שהקימו הפמיניסטיות הוא בדבר “הפיכת האשה לאוביקט מיני”. והשאלה היא: האם הפמיניסטיות – המדברות בשם המין הנשי, היפה, האציל, המוזה של הבריאה – מניחות שנשים אינן מעוניינות להיראות במיניותן?

מה יותר טבעי ונעים ומחניף לאשה מהתייחסות למיניותה? מה מתסכל אשה יותר מהתעלמות של גברים ממיניותה? מדוע רוצות הפמיניסטיות לגזול מחברותיהן את הביטוי הטבעי ליעודן הביולוגי והמהותי – להיות נחשקות?

ומה באמנות? אולי יציעו הפמיניסטיות להוציא את השראתן של נשים מהספרות ומהאמנות ולאכסן את שדיה של ונוס ממילו. אולי גם לכסות את חיוכה של מונה ליזה, להתעלם ממותניה של אולימפיה, להסתיר את עיניה של דיאנה, לחמוק מחמוקיה של הרפאלית ולהחביאן במרתפי המוזיאונים.

כמו שאמר טומי לפיד פעם: מיניותה של האשה היא אחד הצירים שעליהם סובב העולם. הפמיניסטיות שנלחמות בתופעה דומות לאפיפיור שאילץ את גלילאו לחזור בו מטענתו שכדור הארץ סובב סביב השמש.