באך לא הכיר את באך

בוב דילן אמר פעם: “לא הייתי רוצה להיות באך או מוצארט, טולסטוי או ג’יימס דין. הם כולם מתים עכשיו. הספרים הגדולים כבר נכתבו, הדברים הגדולים כבר נאמרו. אני אמור לצייר לכם תמונה על מה שהולך כאן לפעמים.” אבל ערב-שיח עם יובל דיין ויותם יזרעאלי מביא אותך להבין אחרת: באך חי, רבי נחמן חי, וגם מאיר אריאל חי. “באך לא הכיר את באך, ירמיהו הנביא לא ידע שהוא ירמיהו,” אומר יובל דיין, “הביטלס הכירו את הביטלס? לא, הם בחייהם לא ידעו מה הם חוללו ויחוללו, איזה תמורות הם יותירו בעולם.”

יובל דיין ויותם יזרעלי ישבו על הבמה כמו בתוך אינקובטור, מוארים בלד אדום שורף; מקלים על האורחים לצפות בהם תוך-כדי הדיאלוג המשותף. כפופים לשני מיקרופונים הם לא הותירו רגע דל של דיבורים על נבואה, מנהיגות ומיתולוגיה. המחט, באמצעות חוט של מטען תרבותי ואינטלקטואלי מרשים, שזרה את הדיאלוג במתווה צפוף ועמוס דמויות והקשרים; מתקופת חורבן הבית, הסבנטיז ודור הפייסבוק: נביאי ישראל, כוכבי רוקנרול, בוב דילן, מאיר אריאל, ג’סטין ביבר ורבי נחמן.

יום אחד דילן ימות. נכון שהמוות שלו לא יעצור את העולם מלכת, אבל אדרבה – הקהל שלו ילך ויגדל, וגם אני אשאר כאן להכיר לילדים שלי את השירים שלו. וכך באים דורות של כוכבים ומגה-מפורסמים, מותירים את רשמיהם, יוצרים אחריהם אתוס וממד – ונבלעים באדמה. הריטואל בא ללמדנו להתבונן בין הערנות לאנשי הבשורה החיים בתוכנו לבין היחס אליהם אחרי מותם.

“איזה תוכן נדרש היום מסלב להביא לציבור? מי חושב שנביא אינו בשר ודם ונראה אחד מאיתנו? איך גורפים הרולינג סטונס חצי מיליארד דולר בסבב הופעות? מה גורם למעריצות לאבד מים בהופעות של ג’סטין ביבר”? תוהה דיין, כמו מבקש להגדיר מחדש את היחס שלנו ל”אייקונים התרבותיים”. זה האתוס, המיתולוגיה, הצורך להיות שייך, להיות חלק, להיות In. במילים אחרות, אתה ועצמך אובדים מהר מאד בתוך הקלחת של החבורה – ומצטמצם. אתה מעדיף להיות חלק ממשהו גדול, להשליך את עצמך שם, מאשר להיות אתה. פחד להיות נוכח עם עצמך ולהתחייב לו.

במתכוון או שלא, דיין יודע לשאוב אותך פנימה. הוא לא יתן לך לאבד את העניין, עד שישמע את הפיקות שבך מתפוררות. כמו ה’הינדיק’ במעשיה של רבי נחמן – הוא יגש איתך לרעיון וירים אותך באמצעות העולם הפנימי והשפה – שלך. דרך הכלים – שלך. בהילך-הרוח שלו הוא רק בתפקיד הצינור, אך תחושת השליחות הפנימית והשאיפה לעורר את העולם למינימום של הצצה והכרה ניכרת בו, תוך שסולל את מסריו בעומקים וגבהים, גדלות ופשטות במשפט אחד.

המועדון החשוך של יובל דיין, כאשר הרחובות שבחוץ עליזים ומוריקים רוקנרול, קנאביס ובחורות, משך אותי בהעדפה – ולא סתם. מה שקורה שם, מחולל בך תמורות עמוקות וריענון האורוות שבך; התוצאה היא נפלאה. לא עולה בך צורך לאמצעי כלשהו; התוכן הוא שממלא אותך, וזה מספיק.

היחס שלנו לאנשי החזון, המנהיגים הרוחניים והנביאים שקדמו לנו, ואלו שבדורנו ראוי שיהיה תחילה מתוך הידיעה שאיש הבשורה מתהלך בינינו מתוסכל. הוא חש בדידות משך ימיו, חוסר אונים וכאב עמוק למול חוסר הקשב של העם. התודעה שלו אינסופית, הוא רואה את מה שקורה ויקרה, את המהות והיופי שבכל מה שמתרחש, הוא מבקש להעניק – אבל אין לו את היכולת לקחת מהאנשים את הבחירה. הבחירה שואבת את בני האדם למחוזות שפעמים חסרות תכלית, מרוחקות מישוב-דעת, תוך רדיפה אחרי בטחונות חברתיים בניסיון להיות בעלי השליטה היחידים בחייהם, אך חייהם חולפים כצל עובר מבלי שחטפו מאומה מהשפע שהיה מונח לפניהם.

וזו האירוניה של העולם: בכל דור מסתובב רועה רוחני, בשר ודם, מבקש להביא אותנו לגדולה, לתרום לחברה, להביא אחדות, להזהיר מבחירת מסוימות, אך העם מורד בו מתוך הפחד להתחייב לאמת, מבזה אותו, מגנה אותו, מחרים אותו. והנביא ממשיך לצעוק מתוך ראייתו את התמונה הגדולה, להציב את המטרות הנעלות, להזניח את הישרדותו האישית ולחשוב על הכלל. לבסוף הוא נפרד מאיתנו בגופו ומת, אחריו בא חורבן – ואז העולם מתעורר כמקיץ מחלומו, כבשירו של מאיר אריאל, ומקבל את איש הבשורה כנביא.

להיות ירח

הפסקתי לעשן, אמרתי לו, פה ושם סיגריה אין בעיה; בשעת לילה מאוחרת יש טעם טוב לסיגריה. ממרפסת אחת עלה שחוק מתגלגל, ובחלון אחר, אשה בכתונת עמעמה את האור. נורת ירח חמה ועגולה הייתה תלויה מעל לראשותינו, מסמלת את ספיגתה של הלבנה את אור השמש – רמז לכך שכאן מקבלים עליהם הבאים את סמכותה של החמה. “בא נהיה ירח,” אמרתי לו “להיות מוכנים לקבל בהשאלה את אור החמה. להיות כלי. להיות נכונים להאיר את עצמנו קודם שנאיר אחרים. להיחשף, להיות גלויים. כמה רומנטי להיות ירח. כמה אושר להאיר באופל של היקום. כמה נעים לא לאיים בשריפה.”

בשעה שנשבה צינתה של חצות כבר שחינו עמוק בעומקה של שיחה על משמעות, קיום, יצרים וחברה. מרכז עיסוקנו היה כזה: להמשיך לעשות שרירים מתוך מחשבה להיות אי-פעם שמש – כח בלעדי – או להתמסר כירח וליהנות מהיופי, הצניעות, החסד והשפע של הקבלה. להיות ראש נפרד או להיות משני בהרמוניה.

כסילים מתי תשכילו, תהיתי אליו, עד מתי תנציח האנושות את הנפרדות?

כל עוד אנחנו מתייחסים אל עצמנו כישות כל-יכולה אנו נפרדים מהזרימה ומהאין סוף, מה שבעצם מגביל אותנו ומחליש אותנו – ולא להיפך. יש הרי שפע כזה גדול. ברגע שאנחנו מישרים מבט, מתחברים לעצמנו פנימה, מוכנים לקבל, משחררים, מרפים, מוכנים להיחשף, מוכנים להיפגע, מגלים את הבטן הרכה שלנו – אנחנו מתחברים לתודעה האינסופית, לשפע, לכל. וזו האלוהות בעצמה. זה אתה ואני שאנו אחד. זו את ואני שזורמים דרך אותו מקום. זה שנינו ששייכים להכל והכל ששייך אל כולנו.

כאשר הוא עמד נוכח דבריי, הסברתי לו שאם הוא כאן, מחובר איתי, בתוך-תוכו הוא יכול לראות שבעצם לא כי גיליתי לו דבר-מה חדש, אלא שעצם פתיחתו את דלתו איפשר לי להאיר לו את מה שנמצא אצלו בתוכו. כל התשובות נמצאות אצלו. ואצלך. ואצל כל אחד מאיתנו. אני רק מאיר לו אותם בחשיכה שלו. והוא מאיר לי בחשיכה שלי. ולפתע התודעה מתגבשת לכדי מילים, והמילים לכדי ניסוח. ומה גודל העונג כאשר בליל של מחשבות ודילמות ותהיות ותובנות זוכים לעיסוי של הפה, להיוולד, לצאת החוצה לאוויר העולם; לקבל צורה, ממד. ורק אז אתה מבין כמה ההשגות הגבוהות ביותר נמצאות בפשטות הפשוטה ביותר. ביסוד הפשוט.

עליתי על גדותיי וליבי גאה. פרץ ממני אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא. נדלקתי כמו לפיד עד שהתקשיתי להכיל וביקשתי להיכבות. לרגעים הכל חלף דרכי. לפתע איש אינו יכול לומר לך דבר-מה שלא ידעתו.

בא נהיה רכים, אמרתי לו, בא נתמזג ולא ננציח את הנפרדות. זו האינטליגנציה הכי גבוהה, ורק כך נוכל להגיע לנקודה הפנימית שלנו. נוכל להיות אחים לכל האדם. להיות רעים לכל עניי הרוח. להיות חלק מחיוניות הטבע ומשלוותו. ככל שנעמיק את הגרעין באדמה, כך יתחזקו היסודות, כך יוכל הבנין להגביה את עצמו כלפי מעלה.

בא נניח את ההיגיון. עם היגיון לא נגיע לשום מקום. עם היגיון אתה מבטח את הידיעה שלך לאן תגיע – אבל לא תוכל להגיע רחוק.

בא נחיה את ההוויה, ולא עתיד מפוקפק שכל חיינו אנו עלולים לחפש אחריו לשווא; להחמיץ את מה שישנו. רק בקבלה, אמון והתמסרות נוכל לזרום עם הנהר האינסופי של ההוויה שבו הכל ישנו. נפסיק לדבר על מה שחסר לנו. על מה שאין או על מקומות שאנו רוצים להיות. בא נתחבר להווה, נציף את האינסוף שבנו. ואת זה אפשר לספוג ולשכפל הלאה בשתיקה ובאהבה.

המילה המעוברת

מדי שנה אני משתדל לחגוג את שבוע הספר בדחילו ורחימו, לעבור על המלצות, להספיק החתמה של סופר או שניים שאני מעריך ולקחת איתי ערימה של נחת. השנה קיבלתי הזמנה חגיגית להשקת ספר בהוצאה לאור שבה אני חבר, אך בחרתי שלא למהר ללטף כריכות חמות וטריות עד שאסיים לקרוא את מה שכבר יש אצלי. במקום זה קפצתי לדיון אקטואלי באחד ממרכזי התרבות הספרותית בעיר.

בתוך זמן קצר הרגשתי שמיציתי התפלספויות שנטחנו שם והפכו לארכיאולוגיה, ורגע לפני שהסתננתי החוצה מבלי שיבחינו בכך נפתח דיון ער בשאלת “האם ייסורי הנפש אלה שתורמים לאמנים והסופרים ליצירותיהם, ומה היה אילו היו מוותרים על טיפוח כאביהם למען אושר פשוט; היצירה הייתה דועכת?” נושא זה העסיק אותי בעבר רבות ועדיין מאתגר אותי. עומדת כאן שאלה כבדת-משקל ורלוונטית לעוסקים ביצירה והשראה בכל רובדי התרבות והאמנות.

יש מי שיאמר שעשיה ספרותית חייבת להיות מושתתת על אהבה מסוימת. יש שיאמרו שבעיקר רגשות של שנאה וזעם מיילדים יצירות. שהאמפתיה נמצאת יותר בכאב מאשר באושר. התשובות היו מקיפות ורבות, וכמובן שאינה תשובה חד ממדית. מכאן הבנתי שבסופו של דבר, השאלה היא מצבו של הקורא: היכן הוא עומד והיכן הוא מונח. מה מעסיק אותו. מה מקיף אותו. איך משפיעה עליו הסביבה ומה מצבו הפנימי. בספרות של השירה מצאתי לזה, כקורא, ביטוי רחב, כיוון ששם מועברים מצבים סובייקטיביים; גאות ושפל של מחשבות, חלומות, משקעים רגשיים, אמביציות, יצרים, מצבים נתונים, ובעיקר העיסוק המרכזי שלנו באהבה וחופש.

גם בז’אנרים אחרים בספרות, הכותב עובר ומעביר אותך תהליכים, אך מתנזר מהרגשות החופשיים האותנטיים. בשירה אין ניסיון של הכותב לרצות את הקורא או לעמוד ברף המבקרים. לכן בעיני הזהות נמצאת איפוא בשירה. השירה האישית, האינטימית, זו ששלך, חפה מעורבות חיצונית ונטולת משמעות אוניברסלית. ולאיזה אני קורא “שירה”? לכל מה שהוא ביטוי אישי שלך.

אני לוקח בחשבון את גלגוליה וטלטוליה של השירה, כל הדרך אלינו. עיבורה בנבכי ותעלות התחושות, המחשבות והחוויות; הורתן של המילים בכלי העט והנייר והפיכת הבליל האינסופי לכדי ממד וצורה עד לידתו מתוך זיקוק וניקוי האורוות שבך.

אני אוהב בעיקר את הספרות החופשית, השירה החופשית, זו שיש לך בה חופש של פרשנות. זו שנכתבה מתוך חופש. הפרשנות האישית היא הטעם המתוק ביותר של הקריאה. ובכלל – לא תמיד צריך להבין, זוהי כוחה המשחרר והמטהר של האמת.

בחזור מפסטיבל הספרים שכיסה את הרחוב הראשי בחגיגיות, נוצר פקק קטן. אנשים שרכשו ספרים לפני דקות עמדו צופרים, רוטנים, נעים בתנועות חפוזות ומקללים את הרגע שנולדו. לרגע נדמה לי שחסרה אהבה לאנשים במדינה הזאת ושהפתרון לזה לא נמצא בספרים.