top of page

שירה, הגיגים, כתבים


החלומות הנוגעים לליבי הם אלו שנושאים אותי לערים זרות, ערים שלהן אני מעניק אופי וגבולות משלי. למרות שבדרך כלל אני מסתפק בישיבה ממושכת על המיטה ומפליג אל מחוזותיי בקריאה בספרים, לעיתים אני מתפחלץ וטס החוצה לסיבוב בעיר: משחרר אנרגיות שנערמו בגופי, ומשאיר את המחשבות שלי על הגדרות והמדרכות.


בין המחשבות המעמיסות עולות בי דימויים-עצמיים לאדם מזדקן בעירו, ושירושלים היא הדיור המוגן שלי. עירי פגועה ואמוציונלית, ואנשיה משוטטים בה בהגנה תמידית; אידיאולוגית, רגשית ועל מקומות חניה. מבואותיה פתלתלים ונחפזים כמו מבקשיה, וגגות בני-העמים מבצבצים כמו קודקודים של פוליטיקאים בהצבעה בכנסת – מתאמצים להתבלט, מי נוכח יותר. היא קדושה ומעונית, זקוקה למילה טובה. נחמדה כמו סבתא, אך ביקורתית ומחייבת. משרה דחילו-ורחימו על מי שבא בתוכה, ומתעניינת בעצמה יותר מבאורחיה. רק מי שנולד בה מסוגל לשאוף בליל ריחות של קפה והל, הדרים וקינמון, מטבוחה ומקדונלד’ס, עובש ודגים, חלודה ופיח, עצי צפצפה ונענע, ולא להבין שזו מטאפורה הכי עדכנית לקוסמופוליטיות, כאשר כל אחד מאמין שזו העיר שלו בלבד.


אולי תל-אביב, ששונה כל כך באופייה, תהיה עירי לזמן-מה; להכיר אותה, את פינותיה הסמויות, לדעת היכן לשתות והיכן יושבות לעת ערב נערות שזנחו תקופת מבחנים וניגשו למגמות החיים. כאלה שאצלן היום זה היום ומחר הוא לא רצף של אתמול, בנות-שיחה עם עיניים ערות, גלויות ועירומות. משתרשות בכל רגע אל תוכן, לא מוסחות-דעת. נוכחות; נוכחות זו המילה. ריח זיעה ומים מלוחים של נערות ששבות מן הים, מעוררות אותי, יותר מפלסטיקה ובית-מרקחת. אוהב את יופיין שעולה מתוך פיגמנט חשוף ושיער אסוף, נמשים ונקודות חן, ובלבד שאבקות וממרחים לא יכסו את פצעי הבגרות שלהן.


מה תל-אביב? מה פצעי בגרות? פצעי בגרות הם סימבול, הם ציון דרך. פצעי הבגרות משווים עדינות ובתוליות; מעתה לא מקושטות ולא מכובסות, כי אם מעובדות. אין כאן זיוף כי אם הורמונים של תשוקה בלתי נכבשת, כזו שאין שום צעיף מכסה עליה. משעת בצבוץ פצעי הבגרות ואילך חלה התבגרות, סדר עדיפויות ופרופורציה, ובה בעת עוררות מינית ותאווה, חושניות שמזכירה את המחילות האפלות של החיים, תענוג ושכרון, ילדותיות ותחושות אשם.


בניגוד לקסם והערטילאיות של ירושלים, חושבני שבתל-אביב אני מתברר יותר. יש שם את הניסיונות ואת הבחירה, את הקודש והחול, ורק אני יכול להוות הקו שמפריד ביניהם. התשוקה לגעת בקצוות ולהמיס את הגעגועים לוקחת אותי למרחב של כיכרות וים, סדינים נגללים, גלים וחול, אל בתי נתיבות ופסי רכבת, אל קולות זרים; כומסים בחובם הצטלבויות גורל, פגישות שיש בהן לידה חדשה או פרידות בטעם של מוות; זרות, עשן, תשוקה ואכזבה, תחושת אובדן והתלהבות ממציאות אקראיות.


על קו החוף חולף הזמן חרש, בהתבוננות והרהורים. מול הים הלב נפתח, וככל שמתרחב ומגביה-עוף הוא משתכר מאינסופיותו. אני יושב עירום מחגורתי ומעלה, ומתבונן בחלל המעורפל שבין הקצף הלבן של הים לכוכבים. אני מתיישב כאשר אחוריי בארץ ורגליי במים האינסופיים, נוגע במדינות רחוקות, גבולות, איים ועולמות. על החול אתה חש את גופך, אט אט פג המורא והמועקה, וטיפה קלה שזולפת על גבך לפתע מעוררת אותך ואתה נמצא עולה על גדותיך, עליז, מלחין שיר וכותב רשומה שנפרקת ממך כמו סוליה מתוך בוץ, כזו שתהיה נבוך לשוב ולקרוא אותה.


אני מסתפק אם תל-אביב היא הבטחת שווא, אבל השיג ושיח שלי מקבל ממד אחר, כמו בשעת ההתבוננות על הגולשים ואוספי הבקבוקים. יש שם קצה ותהום שמתוכם אני יכול לשוב רק בכוחות עצמי, ולא בחסד אל. בתחושתי, מעמד של פילוס דרך ברחוב נטוש ודמום, רוח ערב מתגלגלת, שמים מאדימים וקטעי לחישות וצחוק שחולפים על פניך, הוא נקודת מפנה מסתורית בדרך-החיים שלי, שממנה מתחילות האפשרויות שלא שוערו ולא יוחלו, עולמות שיומשכו מן השמים אל הארץ וישיבו לי את העולמות שנחבאו ממני.


באותם ימים שלא רחוקים מכאן נבקעו בי סדקים ראשונים, ודרכם התחילה לנשב בי רוח חדשה ומוזרה. הרוח לא הייתה אורחת קבע. ואני נלחם ברגע זה ממש כדי להשאירה אצלי עוד ועוד, עד שנתגורר יחד.


הגיעה העת, אמרתי לעצמי, שתקלף כיסויים. שתעמוד גלוי-עיניים מול עצמך. שתחשוף תולעים רוחשות ותמחץ אותן. כי מה בעצם קרה ביני לבין עצמי? לא יכולתי יותר לשאת חיים שנתונים בידי אחרים, אותם חיים מזוייפים ומבוהלים. את אותה סביבה שיפוטית ואנוכית. הבנתי שכל הדברים שמעניקים לי חיים אמיתיים מחכים לי מעבר לפחדים שלי.


עכשיו הבנתי את מה להדוף ממני. הבנתי את המנגנון האנושי של האדם כל ימי חיותו עלי אדמות בבניית גדרות סביבו, בעמל להיצמד לבטחונות – אך בסוף מת טרם הספיק לחיות. המאמץ לעשות בשביל המחר, ולאפשר להווה למות – כמה שזה עצוב.


החלטתי להתחיל להקדיש זמן נכבד לנשימות עמוקות. להרפות. לתת למגדלים שבניתי להתמוטט. להתיר להררי החשבונות, הדו”חות וההתראות להיערם על השולחן מבלי להתייחס אליהם. לאפשר לחשבון הבנק שלי להיעקל. לתת לחסכונות שלי להצטמצם אל התחתית. לצחוק על כל הבטחונות כביכול שהקפתי עצמי בהם.


כי רק כך אני יכול להיוולד מחדש. רק כך הבניה שלי יכולה להיעשות מהיסוד. בלי הישענות על שום אמצעי. רק בדרך זו של נטיעת הגרעין עמוק עמוק ולאפשר לו להירקב ולהתפורר באדמה, רק כך אוכל להנביט שורש ולהצמיח אותי רענן פורה ומלבלב. רק מנקודה זו ואילך אוכל לחיות מתוך אהבה גדולה, מתוך קבלה ונתינה. מתוך אהבה עצמית. לחיות את הגדולה האמיתית שבי. בלי צורך להגן. עם פחות אגו. עם מצפן פנימי, בלי דחפים שאחרים מכתיבים כאן.


הסבלנות הזו היא בגדר היריון. בגדר התהוות. לפני פריצה. רק דרך של השלמה וכנות יכולה להרות אותי מחדש. אני יודע את זה. אם לא אחמוק מן המלכודות אמשיך עם המתיחות והאומללות הפנימית הזו שנמצאת בפער שבינך לבין מה שאתה “רוצה” להיות. מי יכול להתכחש לעובדה שהרדיפה היא החמצה תמידית?!


כך אני חוזר שוב ושוב על עקבותיי. כמו אדם המאבד מפתח וחוזר למקומות שבהם שהה, משחזר את צעדיו, אולי כך אמצא את האבידה. אותי.


במסגרת שיטוטיי הבנתי שהחיים עצמם הם אלוהים. שהתכחשות לחיים היא התכחשות לאלוהים. להכחיש, לדחות, לנסות להיות מישהו אחר, לרצות דברים אחרים, לחלום על עולם מקביל – כל אלה הם בגדר הליכה נגד אלוהים. ואין סיכוי שאכתיב את החיים בכח; הם יודעים להשיב וואחד שרירים.


לפנות ערב, לאחר נסיעה מעייפת; ים, ארטיק, אנשים חולפים, קונדוקטור וזרימה אינסופית של מה שמתרחש סביבי מצאתי שהזמן אכן הולך ואוזל. הפוך את שעון החול לצידו האחר, מלמלתי לעצמי, עכשיו הוא יתמלא. כמה גרגירי חול עוד נותרו לי?



על שפת מדורה קטנה בחצר אבן בירושלים ישבנו אל תוך הלילה. דייוויד פרט בגיטרה, תהילה שרה, נותקה מזג יין. בין החבורה היה בחור צעיר ופיקח, ששיתף על החיפוש שלו. השעון חצה את שלוש בלילה ונהיה קריר. הוא החל לשאול אותי על מעשיי, ואני על מעשיו. הוא סיפר על תחושת חוסר שייכות ועל עבודתו כשכיר במשרד האוצר. “ואתה?” הוא שאל. אמרתי לו שאני מחפש.


“מחפש מה?” הוא ניסה להבין.


“בכל מישור של החיים”, עניתי.


“איך אתה מגדיר את עצמך?” הוא ניסח לפצח.


“אני לא מגדיר וגם לא רוצה להיות מוגדר. אני לא מרגיש שייך לכלום, ומרגיש שייך להכל. אינדיבידואל” עניתי.

“אז אף פעם לא תמצא כלום” הוא נחרץ.


“אל תראה את זה כך.” הסברתי לו “נכון שאני איש מחפש, ואולי כל חיי לא אמצא תחנה סופית, כי כזה אני – רוצה להשיג יותר ויותר, להתעמק, לגעת, לקחת מהכל. אבל ככל שתחפש פנימה – תמצא את האיזון והשלווה. ככל שתתמקד בחיפושים חיצוניים וחומריים, לא תמצא רגע מנוחה. הישגים, תחרות, אופנה, סמים, אלכוהול – הם בריחה מעצמך. כל עוד חייך מתבססים אך ורק על כל אלה – כלום לא יביא לך סיפוק. המהות שלך, שהיא הכל, מבקשת משהו ואתה לא נותן לה מענה. מי באמת יודע מי הוא? אנשים חיים דרך אנשים אחרים.”


הוא לא הבין אותי. הוא התבלבל, ומטבע הדברים ניסה לכוון אותי לתשובה שתתקבל על דעתו. הוא ניסה לסחוט ממני הגדרה, שייכות מגזרית, השתייכות דוגמטית, חיבור דתי, משפט מסגיר, אמירה מוחלטת.


“אתה מנסה לקטלג אותי” אמרתי לו. “וחותר להכניס אותי לאיזו תבנית, לענוד לי חליפה, ליישב את הסטריאוטיפ בראש שלך, ואתה מרגיש שכל עוד לא תצליח לעשות את זה – לא תוכל להיכנס איתי לשום זירה. נכון? הטבע האנושי צפוי: להגדיר את האדם שעומד מולך, לציין לעצמך – על-פי האידיאל שלך – את ה’דירוג’ ביניכם, את ‘יחסי הכוחות’, ורק אז אפשר מבחינתך לנהל דו-שיח כן ופתוח.”


הסברתי לו שתמיד הרגשתי שונה, אינדיבידואל, אחר. על כמה שפעם פחדתי מזה והרגשתי ש’אני לא כמו כולם’ בתחושה נחותה חסרת אונים, ועל כמה שהיום אני מתחבר לזה ואוהב את זה. סיפרתי לו שאף פעם לא יכולתי לקבל דברים כמות שהם, שהסתכלתי על העולם בצורה אחרת, שראיתי את הדברים מזווית שונה, ושלא האמנתי שיש צדק אוניברסלי ותפישה בלעדית-מוחלטת במופרדות של בני האדם.


“אז אין לך זהות,” הוא אמר לי, “איך בבוא היום תוכל לגדל את הילדים שלך? אתה חייב למצוא מגזר להשתייך אליו. 90 אחוז מהעולם שייך למשהו.”


נכון, אמרתי לו. 90 אחוז מהעולם שייכים למשהו, אבל לא בהכרח לעצמם. רובם קיימים מכח האינרציה. שני שליש מהעולם מתהלכים מתים בתוכם. בני האדם זורמים כמו מים שלא פוסקים. רובו שטחי, מקובע, פוחד משינוי, לא אמיץ מספיק לקחת צעד שעלול לחשוף אותו לעצמו או חלילה להביא לביקורת מהסביבה. רובם נאבקים על ההישרדות והמקובלות שלהם ומתאמצים לדבוק במחשבה הקבוצתית. רק בודדים עוצרים לרגע ומתבוננים.


הרי קח דור שלם. כמה אנשים עוברים בכל דור ברוטציה; מאות מיליונים, נכון? נסה לנתח כמה מתוכם חיים באמת. כמה מתוכם תורמים לעולם. כמה מתוכם מביאים את האנושות קדימה. כמה מתוכם נאמנים לעצמם ולהווייתם? כמה מוכנים להתמסר לייעוד והמהות שלהם? כמה מתוכם מסכימים להיות הם? כמה מתוכם לא פוחדים לחלום ולקחת סיכונים? כמה מאמינים בעצמם ולא במה שהסביבה החדירה להם לראש שהינם?

אלפים? רבבות? – כמה אנשים זכורים מכל דור? אולי כמה מאות.


כמה אנשים הפכו להיות מודל, דמות להשראה? כמה זוכים להותיר חותם על האנושות? אם תחתור כל חייך להיות כמו מישהו אחר, איזו בשורה תביא, וכמה באמת תוכל לנשום עמוק ולקבל את עצמך כפי שאתה?

הוא חש אבוד ומנוכר. הוא פחד מהאמצע. הוא הרגיש שהוא לא יכול להיות כלום אם הוא לא שחור או לבן.

“אף אחד לא יקבל את השוני שלי”, הוא אמר בעצב. “כל מי ששונה ואחר, לא מקובל בחברה. רודפים אותו, מוקיעים אותו, בזים לו.”


השיחה הזו נמשכה כשעה אינטנסיבית. הסברתי לו שרק השונים משנים. וכמה אני מבין את החרדה הזו להיות שונה ולחשוב אחרת. לומר משהו שמרים גבות. ובכלל האכזבה שלא כולם מבינים אותך. כמה קשה המחיר הזה של לאבד את מה שהיית עד היום, ולבנות לעצמך את העולם הפנימי שלך שאתה באמת רוצה. כמה קשה להיות אתה.


ואתה, תאהב את מה שאתה. אם תהיה אתה, תהיה חלק מקידום האנושית לכיוון של הכלה, נתינה וקבלה. הרמוניה ואהבה. אתה תסייע לימים החשוכים של קטלוג, הפרדה, בידול וחוסר קבלת האחר והשונה – להיעלם מאיתנו. כולנו נוכל לשלב רוח וחומר יחד ולהגיע לאיזון. נדע להכיל מורכבויות. הקצוות חותרות למרכז, הנחלים זורמים אל הים.


העבודה היא להפסיק לפחד מדחייה, מביקורת. להפסיק למלא ציפיות של אחרים. מי שמבקר אותך אלו אנשים שפוחדים להיות לבד במה שהם נאחזים כדי להצדיק את עצמם, ולכן הם רוצים אותך צמוד אליהם. הם יעשו עליך מניפולציות ויתעתעו בך רק כדי שתהיה קרוב לרעיון שלהם. הם לא באמת נותנים לך את המקום שלך. אם תפסיד אותם – לא תפסיד כלום.


© by Moria studios
bottom of page