החלומות הנוגעים לליבי הם אלו שנושאים אותי לערים זרות, ערים שלהן אני מעניק אופי וגבולות משלי. למרות שבדרך כלל אני מסתפק בישיבה ממושכת על המיטה ומפליג אל מחוזותיי בקריאה בספרים, לעיתים אני מתפחלץ וטס החוצה לסיבוב בעיר: משחרר אנרגיות שנערמו בגופי, ומשאיר את המחשבות שלי על הגדרות והמדרכות.
בין המחשבות המעמיסות עולות בי דימויים-עצמיים לאדם מזדקן בעירו, ושירושלים היא הדיור המוגן שלי. עירי פגועה ואמוציונלית, ואנשיה משוטטים בה בהגנה תמידית; אידיאולוגית, רגשית ועל מקומות חניה. מבואותיה פתלתלים ונחפזים כמו מבקשיה, וגגות בני-העמים מבצבצים כמו קודקודים של פוליטיקאים בהצבעה בכנסת – מתאמצים להתבלט, מי נוכח יותר. היא קדושה ומעונית, זקוקה למילה טובה. נחמדה כמו סבתא, אך ביקורתית ומחייבת. משרה דחילו-ורחימו על מי שבא בתוכה, ומתעניינת בעצמה יותר מבאורחיה. רק מי שנולד בה מסוגל לשאוף בליל ריחות של קפה והל, הדרים וקינמון, מטבוחה ומקדונלד’ס, עובש ודגים, חלודה ופיח, עצי צפצפה ונענע, ולא להבין שזו מטאפורה הכי עדכנית לקוסמופוליטיות, כאשר כל אחד מאמין שזו העיר שלו בלבד.
אולי תל-אביב, ששונה כל כך באופייה, תהיה עירי לזמן-מה; להכיר אותה, את פינותיה הסמויות, לדעת היכן לשתות והיכן יושבות לעת ערב נערות שזנחו תקופת מבחנים וניגשו למגמות החיים. כאלה שאצלן היום זה היום ומחר הוא לא רצף של אתמול, בנות-שיחה עם עיניים ערות, גלויות ועירומות. משתרשות בכל רגע אל תוכן, לא מוסחות-דעת. נוכחות; נוכחות זו המילה. ריח זיעה ומים מלוחים של נערות ששבות מן הים, מעוררות אותי, יותר מפלסטיקה ובית-מרקחת. אוהב את יופיין שעולה מתוך פיגמנט חשוף ושיער אסוף, נמשים ונקודות חן, ובלבד שאבקות וממרחים לא יכסו את פצעי הבגרות שלהן.
מה תל-אביב? מה פצעי בגרות? פצעי בגרות הם סימבול, הם ציון דרך. פצעי הבגרות משווים עדינות ובתוליות; מעתה לא מקושטות ולא מכובסות, כי אם מעובדות. אין כאן זיוף כי אם הורמונים של תשוקה בלתי נכבשת, כזו שאין שום צעיף מכסה עליה. משעת בצבוץ פצעי הבגרות ואילך חלה התבגרות, סדר עדיפויות ופרופורציה, ובה בעת עוררות מינית ותאווה, חושניות שמזכירה את המחילות האפלות של החיים, תענוג ושכרון, ילדותיות ותחושות אשם.
בניגוד לקסם והערטילאיות של ירושלים, חושבני שבתל-אביב אני מתברר יותר. יש שם את הניסיונות ואת הבחירה, את הקודש והחול, ורק אני יכול להוות הקו שמפריד ביניהם. התשוקה לגעת בקצוות ולהמיס את הגעגועים לוקחת אותי למרחב של כיכרות וים, סדינים נגללים, גלים וחול, אל בתי נתיבות ופסי רכבת, אל קולות זרים; כומסים בחובם הצטלבויות גורל, פגישות שיש בהן לידה חדשה או פרידות בטעם של מוות; זרות, עשן, תשוקה ואכזבה, תחושת אובדן והתלהבות ממציאות אקראיות.
על קו החוף חולף הזמן חרש, בהתבוננות והרהורים. מול הים הלב נפתח, וככל שמתרחב ומגביה-עוף הוא משתכר מאינסופיותו. אני יושב עירום מחגורתי ומעלה, ומתבונן בחלל המעורפל שבין הקצף הלבן של הים לכוכבים. אני מתיישב כאשר אחוריי בארץ ורגליי במים האינסופיים, נוגע במדינות רחוקות, גבולות, איים ועולמות. על החול אתה חש את גופך, אט אט פג המורא והמועקה, וטיפה קלה שזולפת על גבך לפתע מעוררת אותך ואתה נמצא עולה על גדותיך, עליז, מלחין שיר וכותב רשומה שנפרקת ממך כמו סוליה מתוך בוץ, כזו שתהיה נבוך לשוב ולקרוא אותה.
אני מסתפק אם תל-אביב היא הבטחת שווא, אבל השיג ושיח שלי מקבל ממד אחר, כמו בשעת ההתבוננות על הגולשים ואוספי הבקבוקים. יש שם קצה ותהום שמתוכם אני יכול לשוב רק בכוחות עצמי, ולא בחסד אל. בתחושתי, מעמד של פילוס דרך ברחוב נטוש ודמום, רוח ערב מתגלגלת, שמים מאדימים וקטעי לחישות וצחוק שחולפים על פניך, הוא נקודת מפנה מסתורית בדרך-החיים שלי, שממנה מתחילות האפשרויות שלא שוערו ולא יוחלו, עולמות שיומשכו מן השמים אל הארץ וישיבו לי את העולמות שנחבאו ממני.