גם לעצמו לא הקשיב

השעה כבר הפליגה הרחק מחצות וקרבה אל עלות השחר. היושבים בטבור הבית היו בשיאו של דיון, אך כיהודים נאמנים – הדיון הפך לויכוח, והויכוח ללהט-קרב; מדברים, רועשים, צווחים, ובנענועי ידיים, כרגיל.

“ההוא, בחשבון הבנק של בתו מצאו מיליונים; ההוא בכלל הוזה להביא לנו את המשיח; ההיא נוכלת שרק שלטון-החוק יתן בה רסן; ההם כנופייה שיוצרת לעצמה רק תסבוכות…” עלתה האש והתלבתה, ואיימה לשרוף את הלילה על יושביו.

וכך, לא חדלים מחקירותיהם וויכוחיהם: ההוא מבקש שיוכיחו לו, ההוא מתעקש לסייג את הרשות, ההוא מסווה את פרשנותו האישית, ההוא מסביר שאפעס משהו לא מתיישב לו על השכל. אחד ומלומדותו, אחד והתפלספותו, אחד ומשקעיו, אחד והארותיו.

אבל איש לא מקשיב זה לזה. הכל רוצים לדבר, לומר. אחד אינו מקשיב. מדברים ומדברים, חלקם מתחילים להתפזר, חומקים אט אט. ואלו ממשיכים לדבר סרה וללעג, מהאשה הפשוטה החצויה באהבתה ועד לאלוהים אחרים. מדברים מדברים, איש אינו מקשיב. האחרון נותר בדבריו, גם לעצמו לא הקשיב.

ווא-ווא נכריה הגונה

כפות רגליה של ווא-ווא מטונפות בבוץ ובמי-שופכין שנוזלים בהפקרות על רצפת השוק. סריג טריקו רחב מכסה על קפלי שומן בטנה, כפות ידיה ספוגים בזיעה ושיירי לכלוך שייבשו והחמיצו, מדיפה ריחות חריפים של גבינות חמוצות וירקות כבושים. ווא-ווא שואפת את פיח האגזוזים, מנגבת את הסכין בבגדיה, וכבר זמן רב לא נשטפה הנערה בת העשרים ושלוש בגיגית מים צלולים.

ווא-ווא חרוצה. נראה שאף פעם לא נשכבת לישון. מתעוררת לקול התרנגול ויוצאת לקטוף ירקות מהערוגה, גוזמת, מנערת גושי אדמה ומעמיסה אותם על הכתף. בשעה שרחבת השוק עוד ריקה והעכברושים מנתרים מארגז לארגז, מחבלים, זוללים את מה שנותר מהערב הקודם, היא מפלסת את האשפה; לא נאנחת, פורקת בזריזות, מברכת את מנת חלקה – ואף רוכל לא יעיד על עצמו שהקדים להקים את דוכנו.

במשך שעות היום עומדת וואווא דרוכה על הדוכן שהציבה, תרה בעיניה אחר עוברים ושבים המשוטטים לצרכיהם, או למקח וממכר. ווא-ווא לא מתיישבת. ווא-ווא עומדת. לכל היותר נשענת. מזריחה לשקיעה על הרגליים, בלי מושב ובלי משקה צונן. מוקפת בכל עולמה, מבוצרת בין ארגזי עץ שופעים ירק וזמורות של גפן, בעיניים רחומות פוגשת את עיני החולפים; מייחלת למפרנס הבא.

כמו גנבת מיומנת מנצלת ווא-ווא רגעים שאף קונה אינו נראה באופק, מנגבת ריר יבש, פוערת את פיה כמו דג ומשלשלת חלקי מזון עשיר וירק חי; שולקת שבלולים מתוך סיר חלוד ותולשת עלי כותרת בתיאבון סמוי. כמו חייל מצפה ווא-ווא לקליינט, בכבוד השמור לצרכן, להעניק לו את השירות הראוי, בלי להתלונן ובלי לחפש צל מהשמש הצולבת.

גם יאן ניצב על דוכנו, מייחל לקונים. מנצל שברי מילים לועזיות במאמץ להעלות את ערכו על עמיתיו ולעורר את תשומת-לב התיירים. אבל אצל ווא-ווא עוצרים הקונים. פירותיה לא נשתבחו על פירותיו של יאן, אך את שלה כולם מבקשים. עיניה טובות. היא שופעת חן. אינה יודעת מילה באנגלית, אינה טובה בגינונים, אך היא מחייכת. עמוק ורך. מוזגת אדיבות על גבעולים, רגבים וסלסלאות. לא חסה על כוחה. ווא-ווא היא נוכריה, ווא-ווא צנועה והגונה.

מי היא ווא-ווא. יש לה ילדים, אולי אחד, אולי שניים. מה עושה ווא-ווא כשעוזבת יחד עם השמש, תהיתי. מה יודעת הנכריה על יחסי אהבה או יחסי חוץ, על גזר שנקטף מעבר או בתוך קו-ירוק או חרם על סלטי שמיר; מה יודעת על ירושלים של בנט או מצרים של שפיר – ספק אם שמעה פעם על עם יהודי או מדינה בשם ישראל; היא אינה יודעת על פאה נוכרית או על חלב נכרי, האם תדע אי-פעם על אלגוריה שנכתבת על שמה?

לעת ערב שוקעת השמש, מין תוגה יורדת על הכפר בה בשעה שההמייה והשאון מתגברים בעיר הגדולה. פנסי תאורה משתלשלים מחוטי חשמל חשופים ומציתים אור דל על המבוא המתרוקן. תכף יבואו השיכורים ויטילו כאן רושם. הרוכלים מושכים חבלים ומהדקים את הדוכנים בעגמומיות של אסירים במחנה עבודה, מרוקנים על הארץ עצמות דגים וכתרי-אננס שנותרים לרוות במים השחורים.

ווא-ווא אוטמת את התיבות בארשת חסרת חשק-רב וממהרת לחצות את הכביש, בדרכה לשוב לכאן מחר. בת נכר, נעלמת, נבלעת אל צריף מרוחק. מחר היא תחייך שוב, תרוקן את אדמתה אל סלי הקונים, תחייך, תאסוף את שטרי הכסף ותבקש מאלוהים לברך את תנובתה. זוהי אדמתי, זוהי עירי, ממנה ינקתי ובתוכה אקבר.

גבול האדם

במפגש עם תרבויות עתיקות ובני מדינות רחוקות, כאשר נהרות זורמים לצידך ומשטחים ירוקים צובעים את האופק, יוצא לי לחוש באופן חזק מתמיד מאבק מעייף בין עולמות פנימיים שמבקשים לפרוץ ולתפוס מקום לבין סורגי הכלוב בהן הן כלואות.

כשאתה מבקר בעיירות ובכפרים שעדיין עושים את דרכם המאומצת אל עבר הציוויליזציה, הדבר הראשון שאתה פוגש הוא את השפה. הפער של השפה. השפה שלו. השפה שלך מול שלו. ושלך מול שלך. וביניכם – מאמץ להתקרב.

המפגש הטכני עם המקומיים הוא סימבול לעמל הקשה של הביטוי הייחודי שלך בעולם. הקושי גדל כאשר אתה מבקש לבטא ולמזג בין עולמות מופשטים לממד של מילה מושגית ומוחשית במסגרת זמן ומקום. זה מייסר; חלל דיאלקטי שבו אתה שבוי ויודע שרק עמידה עיקשת על פתחי המילים תסייע לנביעה שלך לפרוץ.

יש את מי שמקפידה להסביר לי שוב ושוב שחלק מהתיקון הוא ליצור אפוא את האיחוד בין העולמות הרוחניים והיצירתיים לבין החומר והאידיאל המעשי – לחבר, ליישב וליצוק אותן אל תוך כלי אחד.

המאמץ למשוך מטה את אותם רגעים קדושים שחולפים בתוכך קשים כקריעת ים-סוף. אתה מגייס עצבי פלדה כדי לצעוד את כל הדרך של התהוות המילים. ישנו אושר ייחודי במלאכה הזו של הזיקוק והדיוק, של הפיכת התודעה חסרת הצורה לישות מעוצבת בכח הדיבור.

חשבתי על כך שגם אם יש לך הכל, לשפה יש משקל כה משמעותי בחיים שלך – ביכולת שלה לסדר את מרקם החיים, באמצעיות שלה ובגבולות שלה, כמו שאמר אדם ברוך ז”ל: גבול השפה הוא גבול העולם. ברגע שהשפה מסתיימת מסתיים הדיון, מסתיים הדמיון, מסתיימת יכולת הפעולה, מסתיימת יכולת ההפשטה – ומסתיים האדם.

גבול השפה הוא אכן גבול עולמו של האדם. אדם לא יכול לחשוב ולא יכול להתקדם בלי שפה. השפה היא קווי המתאר של העולמות שלך, היא הגבול שלך.

במפגש הרשמי של בני ישראל עם אלוהים היו קולות – היה דיבור. ההמשכה של העולם המופשט אל עולם העשיה כרוך בשמיעה ודיבור; בחיבור מלמעלה למטה. הדרך היחידה לחיבור היא דרך ההקשבה, דרך המילים, דרך השפה.

בשפה שלך אתה מקרב אליך את האלוהות, את המופשט, את המטאפיזי, את העולמות הפנימיים שנמשכים מטה בצורה הזו. השפה מקשרת. השפה מקרבת את הרחוק, הופכת את הבלתי מושג למושג, את הבלתי נראה לנראה. לא לחינם תוארה האות כקדושה – המילה מכוננת את החיבור, את ה’שוב’ שבעקבות ה’רצוא’.

”משהו נאטם בי, נסגר.” אומר לי חבר שנוהג לכתוב הרבה. “אין לי פניוּת, לא נפשית ולא מנטאלית. אני מבין שכתיבה תשחרר אצלי את המחנק, אבל לא הולך לי…”

ככל שאתה מצליח להפוך את מה שאתה ”שומע” ל”נראה”, כך תהפוך אותו למהות לכשעצמו ותנקה את הצינורות שלך עד לזרימה הטבעית שלהם. כל התחפרות במחשבות וריחוף בתודעה או תיאור חיצוני של ‘כמו’ ו’כאילו’ – משאיר אותך חסר שקט ומותיר רק תמונה מצומצמת ורחוקה.

ובמסע שלך, כאשר אתה רחוק מהבית, רחוק מסביבת החיים שלך, דווקא אז, בתוך חווית הזרות והריחוק – השפה היא הארץ המובטחת שלך; מילה אחת יכולה להשיבך אל מקומך.