מדי שנה אני משתדל לחגוג את שבוע הספר בדחילו ורחימו, לעבור על המלצות, להספיק החתמה של סופר או שניים שאני מעריך ולקחת איתי ערימה של נחת. השנה קיבלתי הזמנה חגיגית להשקת ספר בהוצאה לאור שבה אני חבר, אך בחרתי שלא למהר ללטף כריכות חמות וטריות עד שאסיים לקרוא את מה שכבר יש אצלי. במקום זה קפצתי לדיון אקטואלי באחד ממרכזי התרבות הספרותית בעיר.
בתוך זמן קצר הרגשתי שמיציתי התפלספויות שנטחנו שם והפכו לארכיאולוגיה, ורגע לפני שהסתננתי החוצה מבלי שיבחינו בכך נפתח דיון ער בשאלת “האם ייסורי הנפש אלה שתורמים לאמנים והסופרים ליצירותיהם, ומה היה אילו היו מוותרים על טיפוח כאביהם למען אושר פשוט; היצירה הייתה דועכת?” נושא זה העסיק אותי בעבר רבות ועדיין מאתגר אותי. עומדת כאן שאלה כבדת-משקל ורלוונטית לעוסקים ביצירה והשראה בכל רובדי התרבות והאמנות.
יש מי שיאמר שעשיה ספרותית חייבת להיות מושתתת על אהבה מסוימת. יש שיאמרו שבעיקר רגשות של שנאה וזעם מיילדים יצירות. שהאמפתיה נמצאת יותר בכאב מאשר באושר. התשובות היו מקיפות ורבות, וכמובן שאינה תשובה חד ממדית. מכאן הבנתי שבסופו של דבר, השאלה היא מצבו של הקורא: היכן הוא עומד והיכן הוא מונח. מה מעסיק אותו. מה מקיף אותו. איך משפיעה עליו הסביבה ומה מצבו הפנימי. בספרות של השירה מצאתי לזה, כקורא, ביטוי רחב, כיוון ששם מועברים מצבים סובייקטיביים; גאות ושפל של מחשבות, חלומות, משקעים רגשיים, אמביציות, יצרים, מצבים נתונים, ובעיקר העיסוק המרכזי שלנו באהבה וחופש.
גם בז’אנרים אחרים בספרות, הכותב עובר ומעביר אותך תהליכים, אך מתנזר מהרגשות החופשיים האותנטיים. בשירה אין ניסיון של הכותב לרצות את הקורא או לעמוד ברף המבקרים. לכן בעיני הזהות נמצאת איפוא בשירה. השירה האישית, האינטימית, זו ששלך, חפה מעורבות חיצונית ונטולת משמעות אוניברסלית. ולאיזה אני קורא “שירה”? לכל מה שהוא ביטוי אישי שלך.
אני לוקח בחשבון את גלגוליה וטלטוליה של השירה, כל הדרך אלינו. עיבורה בנבכי ותעלות התחושות, המחשבות והחוויות; הורתן של המילים בכלי העט והנייר והפיכת הבליל האינסופי לכדי ממד וצורה עד לידתו מתוך זיקוק וניקוי האורוות שבך.
אני אוהב בעיקר את הספרות החופשית, השירה החופשית, זו שיש לך בה חופש של פרשנות. זו שנכתבה מתוך חופש. הפרשנות האישית היא הטעם המתוק ביותר של הקריאה. ובכלל – לא תמיד צריך להבין, זוהי כוחה המשחרר והמטהר של האמת.
בחזור מפסטיבל הספרים שכיסה את הרחוב הראשי בחגיגיות, נוצר פקק קטן. אנשים שרכשו ספרים לפני דקות עמדו צופרים, רוטנים, נעים בתנועות חפוזות ומקללים את הרגע שנולדו. לרגע נדמה לי שחסרה אהבה לאנשים במדינה הזאת ושהפתרון לזה לא נמצא בספרים.