top of page

שירה, הגיגים, כתבים


מדי שנה אני משתדל לחגוג את שבוע הספר בדחילו ורחימו, לעבור על המלצות, להספיק החתמה של סופר או שניים שאני מעריך ולקחת איתי ערימה של נחת. השנה קיבלתי הזמנה חגיגית להשקת ספר בהוצאה לאור שבה אני חבר, אך בחרתי שלא למהר ללטף כריכות חמות וטריות עד שאסיים לקרוא את מה שכבר יש אצלי. במקום זה קפצתי לדיון אקטואלי באחד ממרכזי התרבות הספרותית בעיר.


בתוך זמן קצר הרגשתי שמיציתי התפלספויות שנטחנו שם והפכו לארכיאולוגיה, ורגע לפני שהסתננתי החוצה מבלי שיבחינו בכך נפתח דיון ער בשאלת “האם ייסורי הנפש אלה שתורמים לאמנים והסופרים ליצירותיהם, ומה היה אילו היו מוותרים על טיפוח כאביהם למען אושר פשוט; היצירה הייתה דועכת?” נושא זה העסיק אותי בעבר רבות ועדיין מאתגר אותי. עומדת כאן שאלה כבדת-משקל ורלוונטית לעוסקים ביצירה והשראה בכל רובדי התרבות והאמנות.


יש מי שיאמר שעשיה ספרותית חייבת להיות מושתתת על אהבה מסוימת. יש שיאמרו שבעיקר רגשות של שנאה וזעם מיילדים יצירות. שהאמפתיה נמצאת יותר בכאב מאשר באושר. התשובות היו מקיפות ורבות, וכמובן שאינה תשובה חד ממדית. מכאן הבנתי שבסופו של דבר, השאלה היא מצבו של הקורא: היכן הוא עומד והיכן הוא מונח. מה מעסיק אותו. מה מקיף אותו. איך משפיעה עליו הסביבה ומה מצבו הפנימי. בספרות של השירה מצאתי לזה, כקורא, ביטוי רחב, כיוון ששם מועברים מצבים סובייקטיביים; גאות ושפל של מחשבות, חלומות, משקעים רגשיים, אמביציות, יצרים, מצבים נתונים, ובעיקר העיסוק המרכזי שלנו באהבה וחופש.


גם בז’אנרים אחרים בספרות, הכותב עובר ומעביר אותך תהליכים, אך מתנזר מהרגשות החופשיים האותנטיים. בשירה אין ניסיון של הכותב לרצות את הקורא או לעמוד ברף המבקרים. לכן בעיני הזהות נמצאת איפוא בשירה. השירה האישית, האינטימית, זו ששלך, חפה מעורבות חיצונית ונטולת משמעות אוניברסלית. ולאיזה אני קורא “שירה”? לכל מה שהוא ביטוי אישי שלך.


אני לוקח בחשבון את גלגוליה וטלטוליה של השירה, כל הדרך אלינו. עיבורה בנבכי ותעלות התחושות, המחשבות והחוויות; הורתן של המילים בכלי העט והנייר והפיכת הבליל האינסופי לכדי ממד וצורה עד לידתו מתוך זיקוק וניקוי האורוות שבך.


אני אוהב בעיקר את הספרות החופשית, השירה החופשית, זו שיש לך בה חופש של פרשנות. זו שנכתבה מתוך חופש. הפרשנות האישית היא הטעם המתוק ביותר של הקריאה. ובכלל – לא תמיד צריך להבין, זוהי כוחה המשחרר והמטהר של האמת.


בחזור מפסטיבל הספרים שכיסה את הרחוב הראשי בחגיגיות, נוצר פקק קטן. אנשים שרכשו ספרים לפני דקות עמדו צופרים, רוטנים, נעים בתנועות חפוזות ומקללים את הרגע שנולדו. לרגע נדמה לי שחסרה אהבה לאנשים במדינה הזאת ושהפתרון לזה לא נמצא בספרים.



החלומות הנוגעים לליבי הם אלו שנושאים אותי לערים זרות, ערים שלהן אני מעניק אופי וגבולות משלי. למרות שבדרך כלל אני מסתפק בישיבה ממושכת על המיטה ומפליג אל מחוזותיי בקריאה בספרים, לעיתים אני מתפחלץ וטס החוצה לסיבוב בעיר: משחרר אנרגיות שנערמו בגופי, ומשאיר את המחשבות שלי על הגדרות והמדרכות.


בין המחשבות המעמיסות עולות בי דימויים-עצמיים לאדם מזדקן בעירו, ושירושלים היא הדיור המוגן שלי. עירי פגועה ואמוציונלית, ואנשיה משוטטים בה בהגנה תמידית; אידיאולוגית, רגשית ועל מקומות חניה. מבואותיה פתלתלים ונחפזים כמו מבקשיה, וגגות בני-העמים מבצבצים כמו קודקודים של פוליטיקאים בהצבעה בכנסת – מתאמצים להתבלט, מי נוכח יותר. היא קדושה ומעונית, זקוקה למילה טובה. נחמדה כמו סבתא, אך ביקורתית ומחייבת. משרה דחילו-ורחימו על מי שבא בתוכה, ומתעניינת בעצמה יותר מבאורחיה. רק מי שנולד בה מסוגל לשאוף בליל ריחות של קפה והל, הדרים וקינמון, מטבוחה ומקדונלד’ס, עובש ודגים, חלודה ופיח, עצי צפצפה ונענע, ולא להבין שזו מטאפורה הכי עדכנית לקוסמופוליטיות, כאשר כל אחד מאמין שזו העיר שלו בלבד.


אולי תל-אביב, ששונה כל כך באופייה, תהיה עירי לזמן-מה; להכיר אותה, את פינותיה הסמויות, לדעת היכן לשתות והיכן יושבות לעת ערב נערות שזנחו תקופת מבחנים וניגשו למגמות החיים. כאלה שאצלן היום זה היום ומחר הוא לא רצף של אתמול, בנות-שיחה עם עיניים ערות, גלויות ועירומות. משתרשות בכל רגע אל תוכן, לא מוסחות-דעת. נוכחות; נוכחות זו המילה. ריח זיעה ומים מלוחים של נערות ששבות מן הים, מעוררות אותי, יותר מפלסטיקה ובית-מרקחת. אוהב את יופיין שעולה מתוך פיגמנט חשוף ושיער אסוף, נמשים ונקודות חן, ובלבד שאבקות וממרחים לא יכסו את פצעי הבגרות שלהן.


מה תל-אביב? מה פצעי בגרות? פצעי בגרות הם סימבול, הם ציון דרך. פצעי הבגרות משווים עדינות ובתוליות; מעתה לא מקושטות ולא מכובסות, כי אם מעובדות. אין כאן זיוף כי אם הורמונים של תשוקה בלתי נכבשת, כזו שאין שום צעיף מכסה עליה. משעת בצבוץ פצעי הבגרות ואילך חלה התבגרות, סדר עדיפויות ופרופורציה, ובה בעת עוררות מינית ותאווה, חושניות שמזכירה את המחילות האפלות של החיים, תענוג ושכרון, ילדותיות ותחושות אשם.


בניגוד לקסם והערטילאיות של ירושלים, חושבני שבתל-אביב אני מתברר יותר. יש שם את הניסיונות ואת הבחירה, את הקודש והחול, ורק אני יכול להוות הקו שמפריד ביניהם. התשוקה לגעת בקצוות ולהמיס את הגעגועים לוקחת אותי למרחב של כיכרות וים, סדינים נגללים, גלים וחול, אל בתי נתיבות ופסי רכבת, אל קולות זרים; כומסים בחובם הצטלבויות גורל, פגישות שיש בהן לידה חדשה או פרידות בטעם של מוות; זרות, עשן, תשוקה ואכזבה, תחושת אובדן והתלהבות ממציאות אקראיות.


על קו החוף חולף הזמן חרש, בהתבוננות והרהורים. מול הים הלב נפתח, וככל שמתרחב ומגביה-עוף הוא משתכר מאינסופיותו. אני יושב עירום מחגורתי ומעלה, ומתבונן בחלל המעורפל שבין הקצף הלבן של הים לכוכבים. אני מתיישב כאשר אחוריי בארץ ורגליי במים האינסופיים, נוגע במדינות רחוקות, גבולות, איים ועולמות. על החול אתה חש את גופך, אט אט פג המורא והמועקה, וטיפה קלה שזולפת על גבך לפתע מעוררת אותך ואתה נמצא עולה על גדותיך, עליז, מלחין שיר וכותב רשומה שנפרקת ממך כמו סוליה מתוך בוץ, כזו שתהיה נבוך לשוב ולקרוא אותה.


אני מסתפק אם תל-אביב היא הבטחת שווא, אבל השיג ושיח שלי מקבל ממד אחר, כמו בשעת ההתבוננות על הגולשים ואוספי הבקבוקים. יש שם קצה ותהום שמתוכם אני יכול לשוב רק בכוחות עצמי, ולא בחסד אל. בתחושתי, מעמד של פילוס דרך ברחוב נטוש ודמום, רוח ערב מתגלגלת, שמים מאדימים וקטעי לחישות וצחוק שחולפים על פניך, הוא נקודת מפנה מסתורית בדרך-החיים שלי, שממנה מתחילות האפשרויות שלא שוערו ולא יוחלו, עולמות שיומשכו מן השמים אל הארץ וישיבו לי את העולמות שנחבאו ממני.


באותם ימים שלא רחוקים מכאן נבקעו בי סדקים ראשונים, ודרכם התחילה לנשב בי רוח חדשה ומוזרה. הרוח לא הייתה אורחת קבע. ואני נלחם ברגע זה ממש כדי להשאירה אצלי עוד ועוד, עד שנתגורר יחד.


הגיעה העת, אמרתי לעצמי, שתקלף כיסויים. שתעמוד גלוי-עיניים מול עצמך. שתחשוף תולעים רוחשות ותמחץ אותן. כי מה בעצם קרה ביני לבין עצמי? לא יכולתי יותר לשאת חיים שנתונים בידי אחרים, אותם חיים מזוייפים ומבוהלים. את אותה סביבה שיפוטית ואנוכית. הבנתי שכל הדברים שמעניקים לי חיים אמיתיים מחכים לי מעבר לפחדים שלי.


עכשיו הבנתי את מה להדוף ממני. הבנתי את המנגנון האנושי של האדם כל ימי חיותו עלי אדמות בבניית גדרות סביבו, בעמל להיצמד לבטחונות – אך בסוף מת טרם הספיק לחיות. המאמץ לעשות בשביל המחר, ולאפשר להווה למות – כמה שזה עצוב.


החלטתי להתחיל להקדיש זמן נכבד לנשימות עמוקות. להרפות. לתת למגדלים שבניתי להתמוטט. להתיר להררי החשבונות, הדו”חות וההתראות להיערם על השולחן מבלי להתייחס אליהם. לאפשר לחשבון הבנק שלי להיעקל. לתת לחסכונות שלי להצטמצם אל התחתית. לצחוק על כל הבטחונות כביכול שהקפתי עצמי בהם.


כי רק כך אני יכול להיוולד מחדש. רק כך הבניה שלי יכולה להיעשות מהיסוד. בלי הישענות על שום אמצעי. רק בדרך זו של נטיעת הגרעין עמוק עמוק ולאפשר לו להירקב ולהתפורר באדמה, רק כך אוכל להנביט שורש ולהצמיח אותי רענן פורה ומלבלב. רק מנקודה זו ואילך אוכל לחיות מתוך אהבה גדולה, מתוך קבלה ונתינה. מתוך אהבה עצמית. לחיות את הגדולה האמיתית שבי. בלי צורך להגן. עם פחות אגו. עם מצפן פנימי, בלי דחפים שאחרים מכתיבים כאן.


הסבלנות הזו היא בגדר היריון. בגדר התהוות. לפני פריצה. רק דרך של השלמה וכנות יכולה להרות אותי מחדש. אני יודע את זה. אם לא אחמוק מן המלכודות אמשיך עם המתיחות והאומללות הפנימית הזו שנמצאת בפער שבינך לבין מה שאתה “רוצה” להיות. מי יכול להתכחש לעובדה שהרדיפה היא החמצה תמידית?!


כך אני חוזר שוב ושוב על עקבותיי. כמו אדם המאבד מפתח וחוזר למקומות שבהם שהה, משחזר את צעדיו, אולי כך אמצא את האבידה. אותי.


במסגרת שיטוטיי הבנתי שהחיים עצמם הם אלוהים. שהתכחשות לחיים היא התכחשות לאלוהים. להכחיש, לדחות, לנסות להיות מישהו אחר, לרצות דברים אחרים, לחלום על עולם מקביל – כל אלה הם בגדר הליכה נגד אלוהים. ואין סיכוי שאכתיב את החיים בכח; הם יודעים להשיב וואחד שרירים.


לפנות ערב, לאחר נסיעה מעייפת; ים, ארטיק, אנשים חולפים, קונדוקטור וזרימה אינסופית של מה שמתרחש סביבי מצאתי שהזמן אכן הולך ואוזל. הפוך את שעון החול לצידו האחר, מלמלתי לעצמי, עכשיו הוא יתמלא. כמה גרגירי חול עוד נותרו לי?


© by Moria studios
bottom of page