חיית הברזל

רכבת מצוחצחת בניחוח דיוטי פרי יוצאת מתחנת המוצא לסיבוב הופעות מקומי. בשלב הזה יש לי את האפשרות להצטרף להמון הלכודים עם חיית הברזל שבידם ולחלוש על פני עשרים תחנות, רובעים, אלף איש ואשה, ולא לשים לב שהיה כאן משהו. ויש לי את האפשרות השניה.

אני רוצה לספר לכם שראיתי. ששמעתי. שנגעתי – על-אמת, לא במסך זכוכית. פעם היו אומרים: “תעצמו עיניים ודמיינו…” אז היום זה צריך להיות: “תוציאו את העיניים מהמסך ותראו…”

ובכן, עבדכם הנאמן החליט לטמון בחשאי את קופסת המתכת לשעה קלה בעומק הכיס כדי לאפשר לעצמו להוציא את הראש מעיר המקלט הטכנולוגי ולהבליח לרגעים.

נשאתי את עיני בגלוי על כל זה (העולם) ולצד כל אלה (בני אדם), בחולצה דקה וזרועות רפים, ושמחתי לראות שהמדינה שמדברים עליה היא אכן ישנה, ושבני אדם ותנאים ומצבים הם לא רק שמועה. ראיתי שיש לנו אדמה לשכב עליה, אנשים עם קווים ברורים, דמויות מוגזמות אמיתיות ואיש צרוד שמציע למכירה דבר-מה.

ראיתי בבירור את מזג האוויר. ראיתי במציאות התבהרות והתכהות של השמים; עננים שקופצים לבקר, מקשקשים וממשיכים בטיסה. ראיתי קירות בתים אדומים. שמתי לב לפוטו-סינטזה של הצמחים, שמתי לב שבחצר שלנו צומח שסק מתוק; לשילה השכנה שמתקשה לסחב מזוודה למכונית; לילד קטן יושב על אופניים וממתין לעובר-אורח אדיב שיתן לו פוש.

שמעתי קולות אנוש סביבי. אור פנסים. תנועות אדם ודלתות נפתחות ונסגרות. לאן הם הולכים הנערים? למי משתוקקת הבחורה המסורקת הממהרת? מה טיב האיש השחוח שנדמה שרק מבקש שיראו אותו? באזני מי מתלוננת האשה על רוע מזלם של האמנים?

שעה ארוכה שאפתי אל ריאותי את האויר הזך וקסם טהרתו של העולם. באותו הזמן גיליתי מקום חדש. מצאתי חבר חדש. שמתי לב שחצר המשחקים מילדותי נחרב. נזכרתי בשיר שהלחנתי פעם פעם. שמתי לב שאחותי הקטנה אפתה בישלה סידרה ואיפה המילה טובה; ושלאמא יש אוטוטו יום הולדת.

עד אותו הרגע שהתכנסו כמה חברים בבר חמים, אמר לי דב בעצב: “יש לי חברים והם אפילו לא יודעים שאיבדתי אותם, הם שקועים בעולם כחול עמוק של יישומים ללא משימות, סחור סחור במכשיר מסחרר; עובדים קשה לשווק את עצמם לאלו העומדים ומתעתעים בהם מהעבר השני, ומתלהבים מכל צפצוף במקום להיות נוכחים ולהקשיב למה שיש לי להגיד.”

הם יושבים וצועדים ועומדים וישנים ומתעוררים לתוך הקופסא ומתוכה, ומסתכלים ומסתכלים; נעים ללא סיבה נראית לעין ומשתעממים בחברותא, משעממים זה את זה וכל דבר שמתחיל הם מחכים שייגמר.

ופעמים שהכיוון הוא לא כלום, והלא-כלום הופך למטרה, והמטרה היא האין-ברירה, והאין ברירה ממיר את עצמו בחזרה ללא-כלום, והם מחפשים ומחפשים, ומעצמם שכחו, וממה שישנו מתעלמים. וזמן בלתי מבוטל חיים עם מה שהם מוצאים: הכלום. והכלום הזה נראה טוב מתמיד; מסוגנן ומגוון. אופנתי ורעשני. מריח ומבטיח.

נדמה שאנחנו ממלאים את משאלותיו הכמוסות של איזה נוכל בקנה מידה, אמרתי לו בהלצה, הוא משליך לנו פיתיונות ובינתיים סוגר עלינו את הוילון ומרוקן לנו את המגירות.

באך לא הכיר את באך

בוב דילן אמר פעם: “לא הייתי רוצה להיות באך או מוצארט, טולסטוי או ג’יימס דין. הם כולם מתים עכשיו. הספרים הגדולים כבר נכתבו, הדברים הגדולים כבר נאמרו. אני אמור לצייר לכם תמונה על מה שהולך כאן לפעמים.” אבל ערב-שיח עם יובל דיין ויותם יזרעאלי מביא אותך להבין אחרת: באך חי, רבי נחמן חי, וגם מאיר אריאל חי. “באך לא הכיר את באך, ירמיהו הנביא לא ידע שהוא ירמיהו,” אומר יובל דיין, “הביטלס הכירו את הביטלס? לא, הם בחייהם לא ידעו מה הם חוללו ויחוללו, איזה תמורות הם יותירו בעולם.”

יובל דיין ויותם יזרעלי ישבו על הבמה כמו בתוך אינקובטור, מוארים בלד אדום שורף; מקלים על האורחים לצפות בהם תוך-כדי הדיאלוג המשותף. כפופים לשני מיקרופונים הם לא הותירו רגע דל של דיבורים על נבואה, מנהיגות ומיתולוגיה. המחט, באמצעות חוט של מטען תרבותי ואינטלקטואלי מרשים, שזרה את הדיאלוג במתווה צפוף ועמוס דמויות והקשרים; מתקופת חורבן הבית, הסבנטיז ודור הפייסבוק: נביאי ישראל, כוכבי רוקנרול, בוב דילן, מאיר אריאל, ג’סטין ביבר ורבי נחמן.

יום אחד דילן ימות. נכון שהמוות שלו לא יעצור את העולם מלכת, אבל אדרבה – הקהל שלו ילך ויגדל, וגם אני אשאר כאן להכיר לילדים שלי את השירים שלו. וכך באים דורות של כוכבים ומגה-מפורסמים, מותירים את רשמיהם, יוצרים אחריהם אתוס וממד – ונבלעים באדמה. הריטואל בא ללמדנו להתבונן בין הערנות לאנשי הבשורה החיים בתוכנו לבין היחס אליהם אחרי מותם.

“איזה תוכן נדרש היום מסלב להביא לציבור? מי חושב שנביא אינו בשר ודם ונראה אחד מאיתנו? איך גורפים הרולינג סטונס חצי מיליארד דולר בסבב הופעות? מה גורם למעריצות לאבד מים בהופעות של ג’סטין ביבר”? תוהה דיין, כמו מבקש להגדיר מחדש את היחס שלנו ל”אייקונים התרבותיים”. זה האתוס, המיתולוגיה, הצורך להיות שייך, להיות חלק, להיות In. במילים אחרות, אתה ועצמך אובדים מהר מאד בתוך הקלחת של החבורה – ומצטמצם. אתה מעדיף להיות חלק ממשהו גדול, להשליך את עצמך שם, מאשר להיות אתה. פחד להיות נוכח עם עצמך ולהתחייב לו.

במתכוון או שלא, דיין יודע לשאוב אותך פנימה. הוא לא יתן לך לאבד את העניין, עד שישמע את הפיקות שבך מתפוררות. כמו ה’הינדיק’ במעשיה של רבי נחמן – הוא יגש איתך לרעיון וירים אותך באמצעות העולם הפנימי והשפה – שלך. דרך הכלים – שלך. בהילך-הרוח שלו הוא רק בתפקיד הצינור, אך תחושת השליחות הפנימית והשאיפה לעורר את העולם למינימום של הצצה והכרה ניכרת בו, תוך שסולל את מסריו בעומקים וגבהים, גדלות ופשטות במשפט אחד.

המועדון החשוך של יובל דיין, כאשר הרחובות שבחוץ עליזים ומוריקים רוקנרול, קנאביס ובחורות, משך אותי בהעדפה – ולא סתם. מה שקורה שם, מחולל בך תמורות עמוקות וריענון האורוות שבך; התוצאה היא נפלאה. לא עולה בך צורך לאמצעי כלשהו; התוכן הוא שממלא אותך, וזה מספיק.

היחס שלנו לאנשי החזון, המנהיגים הרוחניים והנביאים שקדמו לנו, ואלו שבדורנו ראוי שיהיה תחילה מתוך הידיעה שאיש הבשורה מתהלך בינינו מתוסכל. הוא חש בדידות משך ימיו, חוסר אונים וכאב עמוק למול חוסר הקשב של העם. התודעה שלו אינסופית, הוא רואה את מה שקורה ויקרה, את המהות והיופי שבכל מה שמתרחש, הוא מבקש להעניק – אבל אין לו את היכולת לקחת מהאנשים את הבחירה. הבחירה שואבת את בני האדם למחוזות שפעמים חסרות תכלית, מרוחקות מישוב-דעת, תוך רדיפה אחרי בטחונות חברתיים בניסיון להיות בעלי השליטה היחידים בחייהם, אך חייהם חולפים כצל עובר מבלי שחטפו מאומה מהשפע שהיה מונח לפניהם.

וזו האירוניה של העולם: בכל דור מסתובב רועה רוחני, בשר ודם, מבקש להביא אותנו לגדולה, לתרום לחברה, להביא אחדות, להזהיר מבחירת מסוימות, אך העם מורד בו מתוך הפחד להתחייב לאמת, מבזה אותו, מגנה אותו, מחרים אותו. והנביא ממשיך לצעוק מתוך ראייתו את התמונה הגדולה, להציב את המטרות הנעלות, להזניח את הישרדותו האישית ולחשוב על הכלל. לבסוף הוא נפרד מאיתנו בגופו ומת, אחריו בא חורבן – ואז העולם מתעורר כמקיץ מחלומו, כבשירו של מאיר אריאל, ומקבל את איש הבשורה כנביא.

להיות ירח

הפסקתי לעשן, אמרתי לו, פה ושם סיגריה אין בעיה; בשעת לילה מאוחרת יש טעם טוב לסיגריה. ממרפסת אחת עלה שחוק מתגלגל, ובחלון אחר, אשה בכתונת עמעמה את האור. נורת ירח חמה ועגולה הייתה תלויה מעל לראשותינו, מסמלת את ספיגתה של הלבנה את אור השמש – רמז לכך שכאן מקבלים עליהם הבאים את סמכותה של החמה. “בא נהיה ירח,” אמרתי לו “להיות מוכנים לקבל בהשאלה את אור החמה. להיות כלי. להיות נכונים להאיר את עצמנו קודם שנאיר אחרים. להיחשף, להיות גלויים. כמה רומנטי להיות ירח. כמה אושר להאיר באופל של היקום. כמה נעים לא לאיים בשריפה.”

בשעה שנשבה צינתה של חצות כבר שחינו עמוק בעומקה של שיחה על משמעות, קיום, יצרים וחברה. מרכז עיסוקנו היה כזה: להמשיך לעשות שרירים מתוך מחשבה להיות אי-פעם שמש – כח בלעדי – או להתמסר כירח וליהנות מהיופי, הצניעות, החסד והשפע של הקבלה. להיות ראש נפרד או להיות משני בהרמוניה.

כסילים מתי תשכילו, תהיתי אליו, עד מתי תנציח האנושות את הנפרדות?

כל עוד אנחנו מתייחסים אל עצמנו כישות כל-יכולה אנו נפרדים מהזרימה ומהאין סוף, מה שבעצם מגביל אותנו ומחליש אותנו – ולא להיפך. יש הרי שפע כזה גדול. ברגע שאנחנו מישרים מבט, מתחברים לעצמנו פנימה, מוכנים לקבל, משחררים, מרפים, מוכנים להיחשף, מוכנים להיפגע, מגלים את הבטן הרכה שלנו – אנחנו מתחברים לתודעה האינסופית, לשפע, לכל. וזו האלוהות בעצמה. זה אתה ואני שאנו אחד. זו את ואני שזורמים דרך אותו מקום. זה שנינו ששייכים להכל והכל ששייך אל כולנו.

כאשר הוא עמד נוכח דבריי, הסברתי לו שאם הוא כאן, מחובר איתי, בתוך-תוכו הוא יכול לראות שבעצם לא כי גיליתי לו דבר-מה חדש, אלא שעצם פתיחתו את דלתו איפשר לי להאיר לו את מה שנמצא אצלו בתוכו. כל התשובות נמצאות אצלו. ואצלך. ואצל כל אחד מאיתנו. אני רק מאיר לו אותם בחשיכה שלו. והוא מאיר לי בחשיכה שלי. ולפתע התודעה מתגבשת לכדי מילים, והמילים לכדי ניסוח. ומה גודל העונג כאשר בליל של מחשבות ודילמות ותהיות ותובנות זוכים לעיסוי של הפה, להיוולד, לצאת החוצה לאוויר העולם; לקבל צורה, ממד. ורק אז אתה מבין כמה ההשגות הגבוהות ביותר נמצאות בפשטות הפשוטה ביותר. ביסוד הפשוט.

עליתי על גדותיי וליבי גאה. פרץ ממני אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא. נדלקתי כמו לפיד עד שהתקשיתי להכיל וביקשתי להיכבות. לרגעים הכל חלף דרכי. לפתע איש אינו יכול לומר לך דבר-מה שלא ידעתו.

בא נהיה רכים, אמרתי לו, בא נתמזג ולא ננציח את הנפרדות. זו האינטליגנציה הכי גבוהה, ורק כך נוכל להגיע לנקודה הפנימית שלנו. נוכל להיות אחים לכל האדם. להיות רעים לכל עניי הרוח. להיות חלק מחיוניות הטבע ומשלוותו. ככל שנעמיק את הגרעין באדמה, כך יתחזקו היסודות, כך יוכל הבנין להגביה את עצמו כלפי מעלה.

בא נניח את ההיגיון. עם היגיון לא נגיע לשום מקום. עם היגיון אתה מבטח את הידיעה שלך לאן תגיע – אבל לא תוכל להגיע רחוק.

בא נחיה את ההוויה, ולא עתיד מפוקפק שכל חיינו אנו עלולים לחפש אחריו לשווא; להחמיץ את מה שישנו. רק בקבלה, אמון והתמסרות נוכל לזרום עם הנהר האינסופי של ההוויה שבו הכל ישנו. נפסיק לדבר על מה שחסר לנו. על מה שאין או על מקומות שאנו רוצים להיות. בא נתחבר להווה, נציף את האינסוף שבנו. ואת זה אפשר לספוג ולשכפל הלאה בשתיקה ובאהבה.