קיבלנו קרמבו, והיינו מאושרים

בחולצות משובצות וכפתורים הדוקים התנדנדנו צפופים על ספסלי עץ משופשפים, חמשה-חמשה, 35 במספר. כתה ד’ הייתה אפופה בקוקטייל ריחות אבקות כביסה, קלמנטינות ועפרונות. בשולחנות היו חורים ואת החללים מילאנו בגרגירי מחקים שפוררנו. הרבי היה מתנדנד וקורא באינטונציה של צעדה, ואנו אחריו בעיניים מעריצות. בין לגימות הקפה הוא עבר על פתקים מצטיינים שאמא רשמה לנו, ואז היה חוצה טופי או בננית, מחלק שווה בשווה ומלטף לנו את הלחי. כף ידו המחוספסת הריחה סיגריות אירופה, ממכרת, אבהית. התחרינו להיות הכי טובים ולדעת בעל פה, לכבוש את לב הרבי כמו שהבקענו את ה’שער’ במשחקי 5 האבנים. שקדנו שבוע שלם וקיבלנו קרמבו. והיינו מאושרים.

“שוב שנאה?” הוא יאמר ויטרוק את החלון

אז תאדים השמש ותשקע בין מצדה והים. על הארץ יתרוצצו בכפכפים ויגוללו את איכה. אלוהים יגש לחלון, יפתח את האשנב ויביט לעברנו. “עוד שנה חלפה לה, ועוד 1945 שנים” הוא ימלמל לעצמו, “ובמה הם מתעסקים שם? שוב שנאה?!” “טוב, אני יש לי זמן.” הוא יאמר ויטרוק את החלון.

ואז קורה שהוא נקלע לשיעור פילוסופיה / יוסי פיינהנדלר‏

אדם הולך לעבודה. יש לו עבודה קשה ומאתגרת המצריכה ראש גדול. הוא עובד קשה, מזיע, נהנה מהתוצאות ושוב שוקע כולו בעבודה. בסוף החודש הוא מקבל משכורת. הוא אמנם נהנה וחי מהעבודה אבל הוא חייב את המשכורת כדי להתקיים. כדי לחיות. כשהמעסיק מוסיף לו סכום נוסף מכובד כבונוס על המסירות, אין מאושר ממנו.

אדם מחפש הבנה ועקרונות אחידים לקיומו ולמציאות סביבו. הוא קורא ספרים, מתבונן, מגיע לתובנות. אבל לפעמים הוא מרגיש ש’זה לא זה’, לעתים יש תחושה שהכל ערטילאי מדי אל מול המציאות היומיומית. הוא אינו מצליח ‘להלביש’ להכיל את מה שלמד, על מציאות חייו באופן מניח את הדעת. הוא צריך ‘משכורת’ הוא צריך לחיות ממשהו.

ואז קורה שהוא נקלע לשיעור פילוסופיה שחבר נלהב סחב אותו לשם. סיפרו לו על הידע העצום של המרצה, על התועלת הרבה שהוא יכול להפיק מהשיעור. וכשהוא מגיע, הוא נוכח שאכן מדובר בשיעור מעניין, חותר לאמת, נטול אג’נדה ויומרות שאינן ממין המטרה הפשוטה של ידיעת המציאות הכללית והפרטית. הוא חש הבנה של עקרונות ומרגיש מסופק. אבל את ההפתעה הגדולה ואת המשכורת פלוס הבונוס הגדול, הוא מקבל דווקא ממקום בלתי צפוי לחלוטין. כאשר אי אלו מהמשתתפים איתו בשיעור, שואלים שאלות ומעירים הערות, שאין לוגיקה מוסדרת מקובלת ידועה כלשהי המחברת בין השאלות/הערות, לבין תוכן השיעור. מילים אחרות. מהות שונה. מיסטיקה אל מול מתמטיקה… הוא ציפה לתומו להתעלמות ולדחייה על הסף של השאלות האלה, אבל לא ולא. המרצה התייחס אליהם בדיוק כמו שהתייחס לאנשים הכביכול ‘חכמים’ בשיעור. אלה שמדברים באותה שפה שלו. הוא היה נרעש ומופתע..

מסתבר שהוא הגיע לחלק המעשי והחשוב בשיעור!!! הדגמה חיה של עיקרון האחידות האנושית. כי אם התודעה האנושית, מקודשת וקוסמית, אין הבדל ברמת המהות אם העומד מולך מדבר באותה שפה תודעתית כמוך או לא. אם אני כרגע מדבר ברמה של עקרונות אם אני עסוק עכשיו בלהעביר שיעור שמתיימר ללמד ‘עקרונות’, אין לימוד חשוב יותר מאשר הדגמה מוחשית מאשר עיקרון שוויון בין אנשים. בין תודעות שונות. וזה הרבה מעבר לסתם לכבד כל אדם באשר הוא. זה *להרגיש שווה לכל אדם באשר הוא*. את השיעור הזה הוא לא ישכח לעולם. כי את זה לא לומדים בכתבי ניטשה שופנהיאר וקאנט. את זה לומדים רק בשיעור מעשי.

תודה לך!