אשה בדיוקה

לדמות האשה בחייך יש קיום ממשי יותר מאשליית קיומך. תביט אל העָבר תראה אותה. תביט אל העֵבר תראה אותה. תבהה בזוהר המים, בצלעי ההרים וצמחיות הפרא המרצדים באישוניך כמו צמצָם-פתוח – תראה אותה. נערות ירקדו על המזח בלוז מקומי ותראה בעיני רוחך רק אותה.

וזו מביאה איתה איזה דיוק, אספקלריה, את העבודה שעליך לעשות, את הפרספקטיבה, את נקודת החיכוך שמתיזה את גיץ ההפעלה.

ואתה ועצמיותך, תמיד בתנועה בלתי ניתנת להשגה. תמיד על אֵם-הדרך, בצימאון אחר חוף לגעגוע. ואתה יודע שלא תגיע כל עוד אתה איזה “אָני” ו”עצמי” מתעתע.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

Cinque Terre, Italy

ההומלס המשורר

אחרי ששוטטתי לראות מקרוב כמה וכמה יצירות אמנות של לאונרו דה וינצ׳י ונפעמתי מתפיסת העולם המרתקת והייחודית שלו, גיליתי באופן מפתיע שזהו יום הולדתו.

היום נטה להחשיך והתיישבתי לשתות משהו סמוך למזח. העופות דאו בשמים במחול שהנעיםם ושיבח את דמדומיה הארוכים של בין-הערביים האירופי.

ואז קרב אלי בהיסוס איש חסר בית. זיפי זקן לבנים. פנים גבריות, למודות, חרושות ורוויות. ומהה היה לו להציע לי בצניעותו? כמה שורות פואט.

בתנועות יד של מנצח ובגב זקוף, הוא העביר אצבעות על שיערו המשוך לאחור והחל לדקלם בטוןן נמוך קטעי שירה באנגלית במבטא איטלקי יפהיפה. שירה נאה, חרוזה, ג׳נטלמנית ומתחשבת.

נדהמתי לראות מהו צלם ודמות של אדם. אגורה אין לו בכיסו, אבל העובדה לא גורמת לו להקטיןן את עצמו, וגם לא להתהלך בארשת נחותה. הוא לא יפשוט יד מעוררת רחמים. הוא נזקק לכמה מטבעות לסיגריות, אז הוא יגש בנימוס ויציע לתת משהו בתמורה. לתת כתגמול את מה שכן יש לו לתת.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

#איטליה #דהוינצי #משורר

לא כאן ולא שם

אתה יכול להגיע לארץ רחוקה, ללון בפונדקי דרכים ואכסניות מרוהטות עץ ושטיחים עתיקים, לשזוף עין באמנויות מקומיות ובנערות שעפות סביבך על אופניים כמו פרפרים, לשאוף פנימה ריחות, להסניף את אבקני הצמחים – פעלולי זכר ונקבה, לבקר בכל אתרי התיירות ופינות החמד והרחובות המרוצפים, מפרצי ים וגשרים מעל נהרות שקטים, אבל לא להרגיש שאתה באמת שם עד שאתה מבין את הצורך בנוכחות, בהתמסרות לכאן ועכשיו.

La Spezia, Italy

וכך, בכל תחנת רכבת קורה לי שאני נוצר בתוכי את המקום ואת התמונה. כמו זכרון עמום להיאחז בו, ומרגיש שהחלום לנדוד בעולם ולחוות כל פינה וכל איש ואשה לפעמים נשאר לא ממומש, ולפעמים מתברר כסתמי ומייגע – כל עוד אין אותך. שום דבר לא באמת קורה אם המסע הוא לא פנימה. אנחנו ממשיכים לחפש הלאה חוויות וריגושים, להתאהב ולהרפות, לרצות ולהימנע, בתחושה תמידית שהדברים היותר טובים מתרחשים במקומות אחרים ולא כאן היכן שאנחנו נמצאים.

מתבונן בשמש השוקעת בקו הרקיע, איך היא נראית נבלעת ונמחקת בים. היא רק סבה על צירה ועתידה לשוב, שלימה ובטוחה במקומה; מתקיימת במלא אונה.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017