אמן השח-מט האמריקני פנדולפיני המקנה לתלמידיו הצעירים את מיומנות המשחק מדגיש להם בכל משחק מחדש כי המשחק כולו נסוב כולו על הכישלון “בהתחלה אתה מפסיד והרבה”, הוא לוחש להם ומעניק להם רוח גבית “אלו שיצליחו בעתיד הם אלו שילמדו לעמוד בכך”
הציבור צמא לסיפורים הקשורים באנשי ציבור, ידוענים ושחקנים המבצעים עבירות שונות, עד שלפעמים, התקשורת, מרוב מחסור באספקת סחורה, מאבדת הבדלה ויושרה בדמגוגיה פתלתלה וצדה קרבן לטרף בזלילה חסרת מעצורים, ואף הופכת זאת לקרקס תקשורתי, למן סוג של ריאליטי חדש עלוב ובנאלי.
רדיפה מתמשכת. דרעי
אנשי שררה ותקשורת עויינת יונקים חיים ממציצנות ורדיפה. הם משוטטים במאמץ מתמיד לאתר קרבן תורן ולמצוץ את שארית דמו. ולא זאת בלבד, אלא אחר שמתנפלים עליו משסעים בו את הכלבים, וכשהוא כבר עירום פושטים את עורו ומפרקים את שלדו, ועד שלא נותר ממנו גורמים הם לא יבואו אל סיפוקם. העיתונאים המתנשפים יתיחסו בחשדנות עויינת בעורמה ובהגזמה ובאיבה צדקנית. הם יחטטו ללא לאות בחיפוש אחר “שערוריות”, יחתרו לגילויי “חשיפות” ויחזרו ללא מעצור אחר תענוגות רכילותיות מקודשות.
אלו שיחקרו אחר אריה דרעי ילמדו את ההיפך הגמור. לא כותרות באיצטלת הצדק ודגל היושר – אלו שמוכרים לכם התקשורת – הם עיצוב אישיותו. הצצה את מעבה אישיותו ומהותו מציגים צבעים אחרים לגמרי. אבל אין עיתונאי שיש לו את האומץ להגיש את זה. אין עורך שיאשר עבודה כזו. אין ערוץ שיעיז לנפץ את הסטיגמות המגמתיות. תסמונת העדר מוכיחה את עצמה שוב ושוב.
אריה דרעי הוא לא סתם עוד פוליטיקאי. לא עוד עסקן מוכר. הוא לא פוליטיקאי חסר אחריות הנתפס לפופוליזם זול כדי לגרד עוד כותרת בעיתון או לגזור עוד קופון סביב אג’נדה פסאודו-חברתית שאינה מעניינת אותו באמת. הוא לא מאמץ אג’נדה טרנדית היכולה לקדם אותו כמו פוליטיקאים מדושנים, עתודאי הנהלות תאגידים מובילים ומקורבי משפחות הליבה של העושר המקומי, המזייפים אמפתיה ל”שוועת המונים”.
לא סתם עוד שחקן בסטנד-ביי הממתין ביציע הזירה הפוליטית. יש לו משהו אחר למכור. הוא נבון יותר. מקורי. הגיוני. הוא גלוי לב ומאופק כאחד ויודע לנתב ביניהם. פציפיזם וסולידריות הינם בעיניו חלק בלתי נפרד מהחברה, ותיקון העולם זורם בדמו ונשזר לתוך כל מחשבה ועשייה שלו.
יש בו את התכונות האידיאליות והמתאימות כמו המתבקשות מאיש ציבור שהעם מבקש להפקיד לידיו את בטחונם ואמונם. אחד מיתרונותיו הנדירים הוא החוש לזהות את יכולותיו במידה אובייקטיבית. התפיסה העצמית והכללית העמוקה והבריאה וההבנה לצרכים הלאומיים והפרטיים כאחד, כמו גם היכולת להכיל את האזרח הפשוט ולהעניק לו את התמיכה והמענה הרחבים, היא זו שמעמידה את דרעי בעמדה הכי מתבקשת לאיש ציבור. ההיכרות שלו עם עצמו לעומק ולרוחב, והכרתו בערכו ובכוחו, ללא קשר למעמדו או מקצועו – מעניקים לתחושת הייעוד שלו השפעה מתוך אמת צרופה.
לא נוכל להתעלם מהעובדה שנוכחותו או חסרונו משמעותיים. נוכחותו מעניקה כח והשפעה לרבים. כדי להגביה את עצמו הוא לא מבקש לטפס ולדרוך על האחר. גם לא על יריביו. כללי האתיקה, מידת האנושיות והמוסריות שבו תוחמים אותו עם גבולות ברורים. הוא לא ישמיץ ולא יצוק אג’נדה על ראשו של האחר. הוא מקורי, מנפץ מיתוסים, מגובש בעצמו ונחוש למטרה של נתינת עצמו למען הכלל במסירות אבסולוטית. המניע שבו הוא קולו המתמסר המהול בקולם של העם, הקולות שמדרבנים ומעודדים אותו לצאת ולפעול למען כולם, למען כל השכבות. הבחירה הנחושה לתעל את חייו למען הזולת, העלול אף להוות ויתור מלא על צרכיו האישיים, רק מחדדת את נאמנותו למטרה. וזוהי פחות משימתו של האגו, ויותר בחירתה של הנשמה.
דרעי עבר ועובר רדיפה מתמשכת מכלי התקשורת, מבקרים, ציניקנים, רודפי שלטון ושאר חיידקים המשתדלים להצר את צעדיו. הרדיפה אחריו אולי הכאיבה, אך לא שברה. היא עוד עשויה להשתלם בעקבות הצמיחה האישית הטמונה בה. ולא זאת בלבד, אלא שהיא זו שמביאה בסופו של דבר להצלחה. דרעי עוד יוכיח את עצמו. העשיה והתרומה הברוכות שהעניק במשך דור לחברה הישראלית מגלגלים עד היום כדור שלג שמתגלגל, נתפס ופועל הלאה בעוד ועוד אנשים, שגם אם נדמה שלא יפגוש אותם לעולם – איפשהו הם יגיע וישפיעו הרבה יותר מכפי שאנו יודעים ורואים. ויותר מכל, האומץ שלו לנהוג ביושר ובהכנעה, היא זו שתוכיח את הצלחתו.
