פגישה עם עצמך

שׁוּב אֶת מוֹצֵאת עַצְמֵךְ כּוֹעֶסֶת עַל הַכְּלוּם הַזֶּה מַרְגִּישָׁה בְּלִי כְּלוּם בְּלִי, וְעִם מַשֶּׁהוּ: בַּלַּיְלָה שַׁטְנוּ בִּשְׂפָתַיִךְ סִירוֹת עֵץ דַּקּוֹת מְפַכּוֹת חֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ מְרֻקָּנוֹת מֵחֹם וּבַבֹּקֶר עַל הַדֶּלֶת עָמַדְתְּ צְחִיחָה אָמַרְתִּי לָךְ: זוֹכֶרֶת בּוֹרוֹת מַיִם שֶׁרַק עִם סֻלָּם אֶפְשָׁר וּפְסָגוֹת שֶׁרַק עִם חֶבֶל? אֲבָל בְּכָל סִמְטָה בְּדַרְכֵּךְ רֵיחוֹת שֶׁל תַּיָּרִים וְתַיָּרוֹת וְאִישׁ אֶחָד בְּמִכְנָסַיִם אוֹ יֶלֶד גָּדוֹל שֶׁתָּמִיד יִסְתּוֹבֵב שָׁם לְסַדֵּר לָךְ פְּגִישָׁה עִם עַצְמֵךְ

גם אני כמעט נהרגתי שם

הפיגוע אתמול בצומת אריאל החזיר אותי בבת-אחת 13 שנים אחורה, עורר בי זכרונות מודחקים, ועמם צורך לספר את מה שאירע לי שם: פברואר 2006, בדיוק בתחנת-האבן הזאת, מחבל מנסה לירות בי למוות מטווח אפס – ומפספס.

היינו חמישה: ישראל, נתן, שמוליק, דביר ואני. יצאנו מתפילה בקבר יהושע בן נון (כיפל חארס) ונעמדנו בתחנת האבן בצומת אריאל, ממתינים לטרמפ שיקדם אותנו לצומת תפוח – ומשם הלאה לכיוון לירושלים.

4 בבוקר, שעה מתה על הכביש הזה, מלבד משאיות ערביות שחולפות לסירוגין שום רעש אינו נשמע. כמחצית השעה עוברת, החבר’ה נרדמים על ספסל התחנה והבטונדות הסמוכות. אני ודביר נשארנו ערים, משוחחים, עומדים על המשמר להרים יד ולסמן למכוניות שחולפות.

לקראות 5 בבוקר מתקרבת טרנזיט לבנה. היא מאטה לקראתנו, מהבהבת בפנסים, ממשיכה מעט אחרי התחנה וזוחלת איטית, כמעט בולמת. אני ודביר פוסעים בזריזות לכיוונה, כשאנו מתקרבים היא ממשיכה עוד קצת, ואני חושב שהנהג רק מבקש להתמקם באופן בטיחותי על השוליים. אך מה, הנהג חצה את הצומת ורצועת הכביש המוארות בפנסים, ובלם לעצירה מוחלטת בתחילת הקטע החשוך של הכביש הממשיך עד צומת תפוח.

ברגע שהגענו לחלון מימין לנהג, בפניה השגרתית: “שלום, לאן אתה מגיע?” – כל זה קורה בשניות אחדות: הנהג, עם קול עבה (גבר כבן 40) זורק משפט לא ברור בערבית, קופץ ממושבו, פורץ את הדלת, מקיף את פני המכונית תוך-כדי ריצה עם נשק ארוך מורם מכוון לעברנו – וסוחט את ההדק, מנסה לירות, אבל – כך אני מבין באינסטינקט מהיר – הצליל של הנוקר הנשמע שוב ושוב כאשר מהקנה לא נפלטים כדורים, הסיבה היא פשוט מעצור בנשק.

כל האירוע לקח שניות אחרות. הדחף הביולוגי מתעורר בחדות כשהוא מבין שיש לו מומנטום. ברפלקס חד הסתובבתי שמאלה, אל דביר, תפסתי את זרועו הימנית, סובבתי אותו ומשכתי אותו איתי יחד – ללא הגה – במנוס אל תוך מטע הזיתים שמגב לתחנה, מחפש מסתור.

מעולם לא רצתי כך: זינוק-ניתור-ריחוף, 2 מטרים כל “פסיעה”, כפות הרגליים לא נוגעות בקרקע, ברקע אני שומע את נסיונו החוזר ונשנה של המחבל להוציא אש מהקנה, אך הנקר ממשיך להקיש על ניוטרל מבלי לשחרר כדורים. פחד אלוהים! לבי הלם בפראות, הזעתי בכל הגוף, כפות ידיי והברכיים רעדו ושקשקו, פניי נשרטו בין ענפי העצים, המשקפיים התעופפו. מצאתי את עצמי חוזר בכל כמה שניות לבדוק אם אני חי או מת. ניערתי את הראש וגלגלתי עיניים – וידאתי שוב ושוב שאני בתוך המציאות, שמא אני בחלום.

קולות הרובה הדהדו בכל העמק הזה. כל רחש נשמע היטיב בגיזרה השומרונית בשעת לילה. כל הסיפור ארך כ-30 שניות-דקה. ואז – מנוע הטרנזיט נשמע נסחט, הטרנזיט התרחקה במהירות, ואיתה התפוגגו רעש המנוע ונקישות הנקר הבלתי נסבלות.

דממה ירדה, החילונו לצעוד מלב המטע אל כיוון התחנה בהליכה כבדה ותשושה, מדי כמה פסיעות האצתי ומיהרתי להגיע אל החברים, לראות שהם בסדר, תוהה אם בכלל היו ערים לאירוע שהתרחש כאן. דקות ארוכות לקחו לנו לחזור את הדרך (שבהלוך עשינו בשניות). אני ודביר מוצאים את שמוליק וישראל רדומים על הבטונדות. נתן, מתעורר, פוקח עיניים למחצה, הלום, מבין שקרה כאן משהו, משחזר לעצמו את הדקות האחרונות.

בתוך כך חרקו לרגלינו בזה אחר זה שני האמרים צבאיים. חיילים אצו לעברנו, אחרים נעמדו בפוזיציות חיפוי. הם וידאו שהכל בסדר איתנו, לקחו מאיתנו פרטים וביררו את כיוון הנסיעה של המחבל. ג’יפים נוספים הוסיפו להגיע, בתוכם אמבולנס משוריין. הצירים נחסמו לשני הצדדים ומהר מאד נמצאנו בלב מצוד כבד אחר מחבל.

עם הטראומה הזאת לא התמודדתי מאז – ולגיזרה שלום.

חיים כאלה

חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים רוֹקֵם נַעַר מִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה עַזָּה לְחַיִּים אֲחֵרִים צִבְעוֹנִיִּים מְלֵאֵי הִתְרַגְּשׁוּת מְחֻסְּרֵי הַגְבָּלוֹת חַיִּים הַמִּצְטַיְּנִים בִּפְתִיחוּת בִּפְרָאוּת בִּתְשׂוּמַת לֵב בְּהִתְנַהֲגוּת לֹא מְקֻבֶּלֶת. הוּא יוֹדֵעַ: חַיִּים כָּאֵלֶּה רַק מְעַטִּים יְכוֹלִים לְמַמֵּשׁ, וְהוּא – אֵינוֹ נִמְנֶה עִמָּם, עָלוּב שֶׁכְּמוֹתוֹ. אֲבָל דָּבֵק הוּא בַּחֲלוֹמוֹתָיו לְמַעַן הָאַשְׁלָיָה שֶׁהוּא אוֹרֵג שֶׁמָּא יוֹם אֶחָד יִתֵּן צֶבַע נוֹסָף וְאַחֵר לְחַיָּיו הַבֵּינוֹנִיִּים, הָאֲפֹרִים, חַסְרֵי הַתְּשׁוּקָה. עַד שֶׁבָּאָה אִשָּׁה וְהִנֵּה הִיא וְהִנֵּה הוּא שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מְאִירִים אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּהֶם בִּכְרִיתַת בְּרִית חִבּוּר בַּל יִמּוֹט כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בְּשָׁרְשָׁם. וּבֵין הָעַרְבַּיִם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹגֵשׁ אֶת מַחֲצִיתוֹ שֶׁלּוֹ – נִקְרָא הוּא: אָדָם! יְהִי הַמְּחִיר אֲשֶׁר יִהְיֶה.