לא מזמן, באחד הלילות שטופי הגשם החורפי, מצאתי את עצמי בנסיעת לילה בכביש מתפתל סמוך לבקעה. הגשם היכה בעוז על השמשה הקדמית והכביש חסר היה תאורה. כך כשאני נוסעת על שלושים קמ”ש מפאת הראות, חיפשתי בין תחנות הרדיו תכנית שתצליח להחזיק אותי ערה שאגיע ליעד המבוקש. כמו תמיד בשעות הלילה של חצות פלוס נפלתי על איזו תכנית משוררים. בתוכנית התנהל ראיון בשידור חי עם משוררת שתקריא משיריה לצד תובנות. למרות שפחדתי להירדם בחרתי להאזין לתכנית, כי הקול של המשוררת עלומת השם היה מרגיע למדי.
כותבת השורות, דינה אברמסון
אורית גדלי, כך התברר שקוראים למשוררת. והיא לא דיברה על שירה כי אם על שקט ושתיקה. היא סיפרה שהיא התבוננה הרבה זמן בשיחות בין אנשים וראתה שבעצם אנחנו לא משוחחים אחד עם השני, אלא עסוקים בלהפריע אחד לשני. כמעט כל שיחה בין בני אנוש היא בעצם הפרעה אחד לשני. האחד מנסה לדבר השני קוטע אותו ורוצה לספר לו משהו על עצמו, השני עסוק באותו זמן לחשוב על הדבר הבא שהוא רוצה להגיד. אין הקשבה אמתית. היא סיפרה על מפגש בין חברות שבו כל אחת דיברה עשר דקות והאחרות רק הקשיבו לה וכמה פתאום השיח השתנה לטובה, כמה השיחה תרמה. במקום דיבורי סרק שכל אחת זורקת לחלל האוויר. “לכן” אמרה המשוררת “בשירה שלי אני מתרכזת ברווח שבין המילים, אני לא שואלת את עצמי מה לכתוב אלא יותר מה למחוק”
לנסות רגע להקשיב
אולי זה היה החושך, אולי הגשם, אולי נימת קולה. אבל משהו גרם לי לחשוב על המילים בימים שאחרי התכנית בחצות. “אנחנו לא מקשיבים, אנחנו עסוקים בלהפריע”. בימים שאחרי התאמנתי תוך כדי שיחות עם אנשים לנסות רגע להקשיב להם עד שיסתיים להם הדיבור ורק אז לפטפט את עצמי. זו הייתה מלאכה כל כך קשה, שאני מודה שפשוט נכשלתי בה לחלוטין. שמתי לב שאני פשוט לא סותמת את הפה. עסוקה בלמסור קטעי מידע שאני בטוחה שהם חכמים, ולהקשיב רק למקרים קיצוניים של אנשים שממש זקוקים לכך.
פתאום הבנתי כמה אני חסרת הקשבה. גם בתחום הזוגי למשל, שבו צד אחד מנסה להגיד לי דבר מה ואני עסוקה רק בלחשוב איך אוכיח לו שהוא כל כך לא צודק ושאילו הגרסה שלי למציאות היא הדבר הכי חכם עלי אדמות. ואני לא עסוקה רק במחשבה, זה ממש פיזי, הצורך לסתום לשני את הפה מיד עם פניני חכמה משלך. אני שמה לב איך הגוף שלי דרוך והידיים מכווצות כי יש לי משהו חשוב להגיד. ומה יש לצד השני לומר, זה כבר דבר משני.
וזה נשמע כל כך פשוט, הרי כל המורים הרוחניים הגדולים בעולם מדברים על כך שהקשבה היא הבסיס לכל דבר ‘לא מצאתי לגוף טוב אלא משתיקה’ ‘קול דממה דקה’ וכו’ אז מה הבעיה שלי פשוט להקשיב? הבעיה היא שבתוך תוכי אני חושבת שאם אני לא ידבר, אני יעלם, אני לא אהיה קיימת, לא אהיה נוכחת. שהרי המילים הם הצד החזק שלי, שמגדיר אותי ומה אני אהיה בלעדיהם?
משימה כל כך קשה
כך בשבוע האחרון מצאתי את עצמי בתאטרון אבסורד שבו אני מתפרצת כל רגע אל מילותיו של בן שיחי ואז אני מבקשת ‘סליחה סליחה סליחה’. או מנסה להקשיב בעיני עגל לסתום את הפה ומרגישה פתאום כמו איזו אישה קטנה שאין לה מילה משלה. התחלתי להאריך את טווח ההקשבה מחמש עשרה שניות, לשלושים, ואפילו כמעט לדקה. זו משימה כל כך קשה. אבל הבנתי פתאום שאם אצליח בה אז אקבל עולם ומלואו. וגם הצד השני. שאם באמת אצליח להקשיב אז אולי יש לי סיכוי לבנות זוגיות טובה, הורות טובה, או בקיצור להצליח קצת יותר בחיים.
אנחנו חיים בדור שלם של הפרעת קשב וריכוז, של חוסר יכולת להבין מה השני אומר מפני שאנחנו עסוקים בלהשליך עליו את התובנות השמימיות שלנו. הפייסבוק והטוויטר לא עוזרים במיוחד לקקפוניה בעולמנו. הם רק מרגילים אותנו לשוב ולהשליך מילים על אחרים כדי להרגיש כמה אנחנו קיימים. זה מצחיק איך תכנית רדיו בשעת חצות יכולה להפוך את עולמי לשעה קלה, לגרום לי להתאמן על הקשבה. ואם גם אתם רוצים שיעורי בית לשבת הקרובה, כשיושבים בחיק חברים או משפחה. נסו להקשיב למישהו חמש דקות בלי הפרעה. אשמח אם תספרו לי איך ההרגשה. שבת שלום
=
הכותבת הינה עיתונאית, מנהלת חברת ‘סימפל מדיה’, ובעלת טור במגזין ‘מוצש’ של מקור ראשון לבלוג של דינה אברמסון