בין חדר הלידה למכתבי השחרור בחיינו ורחוק מזירות התגוששות, עברו עלי חמישה ימים וארבעה לילות על מצעים מחוטים ב״הדסה עין כרם״. טיפלו בי על בטן רכה מנתחים, רופאים ואחיות - מרביתם בני המגזר הערבי.
אינני יודע לאיזה מפלגות הם מצביעים ולאילו פלגים הם משתייכים. אבל חוסיין, עזאם, נסרין ולוטפי עשו הכל כדי שניתוח התוספתן יעלה יפה, כדי שפעולות המעיים תשובנה לסדרן. הם באו ועמדו למראשותיי בוקר וערב בשביל הבריאות, הנוחות, ההחלמה והשקט הנואש.
בו בזמן התערבבו אצלי ביקורי הצוות עם עלילות ׳קופה ראשית׳ בכיכובו של ראמזי הגיבור. החוויה קיבלה אופי דו קיומי וממשי, רחוק מרשימות משותפות והיבא יזבק.
שוב נראה שבני האנוש בקיומם הפשטני מטילים משקולת כבדה על בעיות כמו את מי לשנוא או את מי לרדוף. והמציאות - עולה על הנרטיב.