46 שנה לפטירתה של לאה גולדברג, הזדמנות לשתף את השיר המרגש הזה ולספר שוב את סיפורו.
“האמנם” נכתב בשנת 1943, והיה תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, עם היוודע זוועות השואה בארץ ישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים.
מתוך המציאות האכזרית, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת לחיים ולאנושיות:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם. אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן. וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן. וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ, וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב, וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
“האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” –האם תיתכן מציאות חיים של קיום סולח ומפויס?
כפי שנראה, השיר נפתח בשאלה מטאפורית הממחישה את הקושי להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות ללא נקיפות מצפון.
בבית השלישי בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה “ומותר” – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו.
“ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב”
מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.
לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם.
זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.