הבוקר כתבה מיכל זרנוביצקי, פעילה חברתית ופוליטית, את אשר חוותה עם בנה הקטן:
יום שישי בבוקר, אני עם הילדים בתל אביב, קונה להם ארוחת בוקר בסופר. בתור לקופה, אשה אחת, בחזות חילונית ליברלית, שאולת את הבן שלי אם היא יכולה להוריד לו את הכיפה מהראש. הוא אומר לה: לא! היא שואלת שוב, למה לא? אני רוצה לקחת לך את הכיפה. הוא אומר לה: לא! היא ושתי החברות שלה שהיו נראות כמוה, ממשיכות לצחקק על העניין, עד שאחד הקונים חותם את השיחה: אל תדאגי, הוא יוריד אותה לבד כשיגדל. בינתיים שני הילדים שעד לפני רגע, פטפטו בעליזות, שותקים, ונצמדים אלי. והילד שסביבו כל הסערה, מחזיק לי את היד חזק, וכולו עיניים מושפלות ,ועלבון וחוסר הבנה. ואני, שברגעים כאלה נכנסת להלם מוחלט, רק מחזיקה לו את היד חזק, ומקווה שהוא לא מבין כלום.
אביב, שני מטר מאיתנו מתנהלת צעדת זכויות האדם, מישהו אפילו נתן לילדים שלי מדבקות של הצעדה. הילד הזה שלי עם הכיפה, כששואלים אותו את מי הוא הכי אוהב, הוא לא אומר “את אמא”, ולא “את אבא”. הוא אומר: “את כולם. את כל האנשים בעולם.” ואם ממשיכים להתעקש אתו את מי הוא הכי אוהב אז הוא אומר: “את השם.” והאישה המטופשת הזאת, שכנראה בטוחה שהיא שוחרת זכויות אדם, חופש דת, ושוויון, מרשה לעצמה לנסות להוריד לו את הכיפה מהראש. יש מצב שבמוצ”ש אתמול, היא הדליקה נרות חנוכה עם המשפחה שלה, זכר לניצחון המכבים על היוונים שהיו הראשונים שניסו להוריד לנו את הכיפה מהראש… אני מוקפת בחברים סוציאליסטים ושוחרי זכויות אדם אמיתיים, שמכבדים באמת את אורח החיים הדתי שלי ושל דתיים אחרים, ויודעים שיש לו מקום, ושגם הוא לא חייב לסתור את הליברליזם. ואולי דווקא בגלל זה חטפתי שוק טוטלי מההתנהגות של האשה הזאת בתל אביב. אבל האשה הזאת הזכירה לי למה הדתיים לא מתחברים לשמאל. למרות שהם חברתיים. למרות שרבים מהם, בעיקר מקרב החרדים, בכלל בעד פתרון מדיני. מדינת ישראל השתנתה חברים. היא יותר דתית, יותר מסורתית, ויותר חרדית. וכל זמן שיהיה ניכור רעיוני או מעשי בין השמאל לדת, הדתיים ימשיכו להצביע לימין. גם אם הוא ידפוק אותם כלכלית, והשמאל יישאר באופוזיציה (או בממשלה של ביבי…). אז אנשים, אל תקוו שהילד שלי יוריד את הכיפה שלו מהראש. הסבא רבה שלו היה האדם היחיד בעיירה שלו בהונגריה הקומוניסטית של אחרי מלחמת העולם השנייה שהלך עם הכיפה על הראש ברחוב. והסבא רבה מהצד השני היגיע לישראל נער בן 17 לבד, וכשכולם הלכו לקיבוצים, הוא הלך לישיבה. ככה שהכיפה שלו טבועה עמוק במטען הגנטי שלו. במקום זה, בואו נדבר, ונראה איך אנחנו מצליחים לקיים פה מדינה ליברלית שיש בה מקום וכבוד גם לאנשים שומרי מצוות, וגם לאנשים חילונים. ושאף אחד מאיתנו לא ינסה לכפות את אורחות חייו על האחר. ושבלי קשר למי יהיה הרוב – הדתיים או החילונים – נקיים פה שוויון אזרחי, וחופש דת לכל אזרחי המדינה.