לאלו שהדופלנגר הוא רק סימבול לחיפוש הפנימי שלהם. לאלו שאינם חיים את חייהם כממשיכי מסורת נאמנים. לאלו המעלים ספקות. לאלו שלא עושים את מה שאחרים מצפים מהם. לאלו שאינם משתייכים אל מה שהרוב. לאלו שאינם מתאמצים לרצות את הסביבה ואינם רואים ברוב והפופולארי את דמותם ובטחונם.
לאלו המורכבים שהחד-ממדיות מהם והלאה. אנשי ה’גם וגם’. אלו שהשתייכות למפלגה או לחצר או לקהילה אחת מונעת מהם את האהבה והמתנות שישנן בחצרות האחרות ובשדות וברחובות ובמפגשים האקראיים ובהפתעות ובמחוזות הרחוקים מהרחם. אלו הבאים עם הספק ושום דבר לא מובן להם מאליו; אלו שרוצים לבחור. אלו שלא משלמים את מחיר-הזנות החברתי ואינם עבדים לקונפורמיזם, לטוטליטריזם, לעדר, למניעי החשש והפחד ולתובענות הקלוקלת המושרשת בכל פינה.
אלו שמתוך אישיותם האחת יכולים להחליף כמה וכמה זהויות; גם על פי רובדי אישיותם וגם על פי עונות הלב והטעמים המגוונים והאינסופיים שיש לדרך להציע. אלו היודעים להתבונן בסיטואציה ולהכיר ולהזדהות עם המורכבויות והשוני והדואליות, מתוך ההבנה שאין אמת אחת, ומתוך כך – החופש לבחור כשצריך. אלו שמבינים שבהירות נמצאת רק במבט מעמיק וכולל, ושלשם נאמנות זו נדרשים מאמץ ואחריות שלא לחטוא בעוון ההגדרה. אלו היכולים להבין את החוויה של הזולת, מפני ההיכרות האישית שלהם עם אותו החלק בתוכם עצמם: גם אם מדובר בממד אפל וגם אם מדובר בממד נבואי.
אלו המציבים אקסיומות, תרבויות, חינוך ודעות – לנוכח אתגר. אלו הרוצים גם לכתוב וגם להלחין וגם לשיר את צליליהם, ומתוך היצירה המורכבת והכאוס שבהיעדר ההגדרה והאגו – הם מבקשים להתברר בפנימיותם, יותר מלסבר את אוזן הסביבה. אלו החשים את הצורך לנגן לששה חיילים בבר קטן ולא לוותר על החיבור האינטימי, גם כאשר הופיעו לפני מאה אלף איש.
אלו המכירים גם את הצדדים הכבירים של עצמם, וגם את הצדדים החלשים והנזקקים, גם את הצד הפגיע וגם את הצד הממזרי. המכירים את הצמא שלהם לקשב ולקהל ולמחיאות כפיים אך נישאים בבטחון במי שהם ובמה שהם ונאמנים לאמת הפנימית בכל מחיר. אלו שלא מבינים אותם, אבל הם יודעים שוודאי עוד יבינו.