הנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו”ם בנושא איראן עשוי להיות נאום מכונן אשר רק בפרפסקטיבה של שנים תיוודע חשיבותו. נכון להיום הוא עלול להיתפס כסוג של מנהיג טרחן המפריע לגן העדן שרוקם הנשיא ברק אובאמה עם איראן במציאות בה העולם המערבי עייף מלהילחם על הערכים והעתיד שלו. זה שנים ארוכות שראש הממשלה יוצר הקבלות בין איראן לבין גרמניה הנאצית ובין היטלר למשטר האייתולות האיראני אך הנאום הזה שלו עשוי ליצור הקבלה נוספת : בינו לבין וינסטון צ’רצ’יל. שכן, כשם שצ’רצ’יל הזהיר בזמנו מפני היטלר והנאצים וזכה לבוז מופגן, כך נתניהו היום הוא היחיד בעולם המערבי המזהיר מפני הפיוס הכוזב עם איראן וזוכה ליחס דומה.
אלי חזן
גם בישראל לקח זמן להבין את תפיסת העולם של נתניהו. כך היה ב – 1993 כאשר השמאל הישראלי שידר אופוריה שחצנית לאחר החתימה על הסכם עקרונות ההכרה ההדדית עם אש”ף. נתניהו היה יו”ר אופוזיציה שהזהיר מפני הסכנות של אוסלו. האזהרות שלו נענו בבוז מופגן של יריביו בשמאל. די אם ניקח למשל דברים שאמר ראש הממשלה יצחק רבין בעיצומם של אותם ימים : “סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים לי… לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה אף קטיושה מעזה”. המציאות מוכיחה שלא רק שהשלום הפך למרחץ דמים בימי אינתיפאדת אל אקצא אלא גם שעזה הפכה לבסיס ירי של עשרות אלפי רקטות. מי שהצליח להתמודד עם האתגר הפלסטיני המורכב היה נתניהו אשר תקופותיו כראש ממשלה נחשבות לתקופות השקטות ביותר בדור האחרון.
כשר אוצר ביקש לשנות את המדיניות הכלכלית בישראל על מנת להעלות אותה על דרך המלך. הוא נתקל בבוז ובאנטגוניזם מופגן של השמאל הישראלי שאף תיאר אותו כסוג של אדם אטום. יותר מכך, אל דה ההומניזציה כנגדו הצטרפו עמיר פרץ ואהוד אולמרט. הכלכלה הישראלית עלתה על דרך המלך ואירוניה היסטורית היא שההכנסות שנכנסו אל אוצר המדינה כתולדה של שיקום הכלכלה שימשו בסופו של דבר למימון מלחמת לבנון השנייה אותה ניהלו השניים בצורה כושלת.
כיו”ר אופוזיציה וכראש ממשלה הוביל נתניהו את המערכה מול איראן המתגרענת. הוא הואשם לא אחת שהוא עושה זאת למען שיקולי בחירות. כך למשל אמר שאול מופז, מנהיג קדימה כיו”ר האופוזיציה, בספטמבר 2012: “אני לא רוצה להעלות על דעתי, שהאפשרות לפעולה צבאית או למלחמה – היא שיקול בעיניו של ראש הממשלה על מנת לשנות את מועד הבחירות”. אך המציאות מוכיחה שדווקא ההתנהלות של נתניהו האיצה במערב להגביר את הסנקציות כנגד איראן ועקב כך לניסיון איראני למצוא דרך להונות את המערב בצורה אחרת. מהבחינה הזאת מגלה זהבה גלאון, מנהיגת מרצ, התנהגות פוליטית אצילית בכך שהצהירה כי “כמו נתניהו גם אני לא מאמינה לרוחאני כשהוא אומר שתוכנית הגרעין האיראנית נוצרה למטרות שלום בלבד”.
ההיסטוריה מוכיחה כי על אף שנתניהו נתפס כפוליטיקאי אקסצנטרי הוא מקבל בסופו של דבר לגיטימציה מהעם ומתקן את הדרוש תיקון. השאלה הנשאלת היא האם העולם יבין את מה שבישראל כבר הבינו? דומה שאם התשובה תהיה שלילית הרי שנצטרך למצוא לנו צ’רצ’יל חדש. יש לקוות שנתניהו יהיה שם.