ההצגה פופקורן של בוגרי בית הספר לתיאטרון “ניסן נתיב” עוסקת בבני זוג צעירים חמושים המשתלטים על ביתו של במאי סרטים וחוטפים אותו ואת בני משפחתו בשיאו של מסע רציחות בארה”ב (העתק מדויק לדמויות בסרטיו), ומאלצים את הבמאי להזמין צוות שידור שישדר את מבוקשם. התקשורת האמריקאית משדרת בשידור חי את האימה ורגעי הקטל מתוך הבית ומושכת את תשומת לב העולם.
ההצגה הביאה אותי להרהר מה על התקשורת המסחרית לעשות בסיטואציה כזו במציאות? מצד אחד, נסכים שיהיה מקום והכרח לדווח על האירוע בפני עצמו. מצד שני, יש מקום לאפשר לפושע לעשות הצגה בפני המצלמה?
אפשר להניח שאם פושע מאיים להרוג בני ערובה אם יסרבו לשתף עמו פעולה בבקשה שכזו, אין מפלט מלבד להיכנע לסחטנותו. מצד שני, כניעה כזו עלולה להזמין מעשים דומים מצד פושעים אחרים.
במקרה כזה יהיה נח להאשים – על שיתוף פעולה או חוסר פעולה באותה מידה – כל מי שיאפשר או ימנע מהפושעים להשתמש באמצעותו כדי להעביר מסר ולערוך משא ומתן. מה שבטוח הוא שהמאשימים לא יכבו את המסך בשעת שידור שכזה.
פופקורן. צילום סטילס: Refael Shahari