פגיעות של ביכורים

נחמן וייס 2.8.2015/059

מה טוב לדעת שיש מי שמבצע את חלומותיך עוד טרם מימשת אותם. לפני שהשמש הבליחה אל שמי החלב פקחתי עיניים סדוקות אל הרגעים הצלולים של הבוקר והקצתי בזינוק מהחלום הכי אמיתי שלי. בין חלום לחיזיון ראיתי את ספר הביכורים, פרי ידי, מונח על השולחן, שוכב רענן בכריכה רכה ואותיות דגושות. ספר עם גוף מוחשי ומידה ממשית. מסורק וריחני, בוטח בעצמו ועומד על עקביו.

הייתם צריכים להיות לידי כשאחזתי ביוצא חלציי, מלטף כל חלק בגופו; הייתם מסניפים יחד איתי את ריח הנייר, את ניחוח הדיו. הייתם נשבים בקסם האלגנטי והמסעיר של המילה הכתובה, האות הנהירה; שורות צמודות, שורות שורות: ערוכות. שואפות. מתערטלות. מזוקקות.

והנה ספרי. הנה עיבורי, התהוותי ולידתי. הנה תהליכיי וגלגוליי, שקיעתי וזריחתי. הנה נפשי, הנה חיי, הנה עולמי, הנה זכרונותיי. הנה אני, הנה הנני, הנה שייריי וחצאיי ופירוריי; הנה שלמותי והשלמתי חרותים עלי נייר, כתובים עליי.

אנשים יתגודדו ויקטפו את ספרי, כמו בננות שטועמים הישר מהקטיף. יקראו את אשר כתבתי, יעצרו וידלגו, יאטו וירוצו בקצב שלהם: אלמד אותם להבחין ולהתבונן, מחשבות יתעוררו אצלם, סדק יווצר בחומה שלהם. אחלק מפתחות לפריצת הכלא העצמי שלנו, אגלה מה אנחנו מדחיקים וממה אנחנו מתעלמים. חלקם יזדהו, חלקם יבקרו. אחרים יתעוררו ואחרים ישפטו. אלה יגזרו ואלה יגנזו. ולבסוף מה הועלתי? לשם מה אני כותב בעצם?

לפעמים אני חושב לעצמי שהגיע הזמן לאגד ולקבץ את כל הניירות, הטיוטות, שיירי המילים ופיסות הקשקושים שלי ולכרוך אותם. אך מה שבעצם תוקע אותי הוא אני. זה הפרפקציוניזם. זו החתירה לשלמות, הציפיה הגבוהה מעצמי, הביקורת העצמית, הצנזורה העצמית. אולי אין צורך שלכל מילה תהיה משקל, שכל תובנה תשאף לאיזון, שכל אמירה תתקבל על הדעת, שכל משפט ייתמך על ידכם. אולי לא כל אות צריכה לעבור מסדר בשלשות. אולי אין בכלל צורך לענות תשובה על שאלה קיומית, אלא רק לשאול אותה.

בתוך בליל המילים הניתזים, אציץ מהחלון ואצרח אל ככר העיר: …ומעכשיו כל יום אני אהיה שמח. מטרתי הייתה להיות כנה ולהתוודה לעצמי על מה שהנני. כי רך כך אוכל להזדהות עם הווייתי. רק בדרך שנסללת מתוך נפגעות אפשר ליצור עוצמה.

הרגע שחבר שלך נקרא “גופה”

הכל נראה לך חוקי, נשלט ומהונדס, עד הרגע שזה מגיע למישהו שאתה מכיר. אחד שלא סתם הכרת, אלא הוא היה חבר שלך, ובילה איתך ימים ובעיקר לילות, וטרמפיאדות ומסעות, אקשן והרפתקאות, מכתבים בדואר וחלופת עולמות של חברה, מוזיקה, שירה ושיחות על אהבה. ולא רק שעד לפני רגע הוא היה חי, אלא הוא היה חי מעל המידה, וזה שתמיד אמר: “יהיה בסדר” – כאילו שמבחינתו מוכרח להיות בסדר ושאפשר לעשות בסדר גם מהלא-בסדר וליצור קומדיה מהטרגדיה.

אתה מקבל את הבשורה ואז אתה לא יודע מה להגיד. וזה רגע משתק שבו אתה לבדך, מתפשט לרגע מהעולם יחד איתו, קופא ומסתחרר. אתה מרכין את הראש, מושך בשיער, דופק כמה נשימות בתחושה שהן אחרונות, מחפש מחסה, וכל הזמן הזה משכנע את עצמך בתקווה פנטסטית שחלה פה איזה טעות ותכף כולם יתנצלו על עוגמת הנפש. אתה שומע שצוות רפואי בא לבדוק אותו, ומקווה שימצאו דרך להנשים אותו בחזרה. ואז אתה שומע שחבר שלך נקרא עכשיו ”גופה” ואתה מתחיל לבכות כמו ילד קטן אבל מבין שאין לך גן משחקים לשחק בו.

ואז אתה שומע שהגופה ממוספרת. ואז שהגופה הממוספרת נלקחת לחדר קירור. ואתה מתחיל לקלל את העולם על המתיחה שנעשית כאן ולמה דווקא אותו. עד הרגע שאתה מפנים שחבר שלך לקח את זה ברצינות ושהוא באמת לא פותח את העיניים.

אתה חסר אונים ומזכיר לעצמך שקראת פעם על מקרים שהמת התעורר בפתאומיות. גם אחרי יומיים. או רגע לפני שהורידו אותו לאדמה, ומקווה שתהיה בסטטיסטיקה הזו. ואז אתה שוב חופר לעצמך (כי אין לך למי): האם זה סופי לגמרי? האם זה סופי סופי? איך לא הכינו אותך לסופיותו של האדם? האם סוקרטס שאמר שהמוות הוא לא שלילי גם איבד חבר פעם?

ואני אומר: למה דווקא הוא, והאם ישנו סיכוי שנפלה פה טעות? אני תוהה – לא אם יש חיים לאחר המוות – אלא אם יש מצב לחנינה מהמוות. ובהילוך סהרורי ניגש לקיוסק הסמוך, חוטף בירה מהמקרר, פותח אותה מבלי להתייחס למוכר שצורח אליי שכבר אחרי אחת עשרה בלילה. והוא לא מבין שעכשיו לא בא לי לחיות, ובא לי להיעלם, ושאיני חפץ לשוב אל ארבעת הקירות שלי עכשיו, אל הזכרונות, להיכנס למחשבות על בשר מזיע, צרחה אלמותית וסדינים נגללים על חיים שמתעמעמים.

נזכרתי בפעם הזו שהגנת עלי, חבר. זוכר? היינו בני 14, היה יום בחירות סוער בירושלים. קפצו עלינו שוטרים ותפסו אותנו על חם מרססים גרפיטי על קירות רחוב. מיכל הצבע היה ביד שלי באותה דקה. זינקת עלי, חטפת ממני את המיכל וצרחת על השוטר: “מה אתה רוצה ממנו? זה אני שריססתי, זה אני…”

הצטרפת למועדון ה-27. צעיר ויפה, מתוח כמו קפיץ. גבר גבר מאז ומתמיד; גבר גבר תישאר. תישאר לגדול לצידי גם אחרי שעזבת. אני שומע את קולך הנועז-לפעמים-מטיף. נדלק מהשובבות שלך, מהספונטאניות, מכושר-השדה שלך; נזכר בהתכתבויות, בהאזנה המשותפת למוזיקה וכתיבת הטקסטים שלהם. משמר בקופסה את אהבת הנעורים הזו ומתגעגע ומתגעגע.

שנה אני מסתובב על יד הקבר שלך ולא ניגש. איזה רגליים כבדות יש לשכול. ואני נשען על יד הקיר ומתבונן בתמונה שלך, צופה בשידור החי שלך. חושב מה היית אומר לי אילו היית כאן, צופה איתי על הגופה הארוכה שלך, מחוסרת הפעימה. הייץ נותן לי אגרוף חם, מתפוצץ מצחוק ואומר לי “יאללה, מה אתה נתקע על זה עכשיו. הדרכון עליך? בא נתפוס רכבת וואן ווי לאנשהו”.

אז להתראות חבר, שמור על עצמך ושלח משהו כשיוצא לך. שיר, ציור, לא משנה מה.

חיית הברזל

רכבת מצוחצחת בניחוח דיוטי פרי יוצאת מתחנת המוצא לסיבוב הופעות מקומי. בשלב הזה יש לי את האפשרות להצטרף להמון הלכודים עם חיית הברזל שבידם ולחלוש על פני עשרים תחנות, רובעים, אלף איש ואשה, ולא לשים לב שהיה כאן משהו. ויש לי את האפשרות השניה.

אני רוצה לספר לכם שראיתי. ששמעתי. שנגעתי – על-אמת, לא במסך זכוכית. פעם היו אומרים: “תעצמו עיניים ודמיינו…” אז היום זה צריך להיות: “תוציאו את העיניים מהמסך ותראו…”

ובכן, עבדכם הנאמן החליט לטמון בחשאי את קופסת המתכת לשעה קלה בעומק הכיס כדי לאפשר לעצמו להוציא את הראש מעיר המקלט הטכנולוגי ולהבליח לרגעים.

נשאתי את עיני בגלוי על כל זה (העולם) ולצד כל אלה (בני אדם), בחולצה דקה וזרועות רפים, ושמחתי לראות שהמדינה שמדברים עליה היא אכן ישנה, ושבני אדם ותנאים ומצבים הם לא רק שמועה. ראיתי שיש לנו אדמה לשכב עליה, אנשים עם קווים ברורים, דמויות מוגזמות אמיתיות ואיש צרוד שמציע למכירה דבר-מה.

ראיתי בבירור את מזג האוויר. ראיתי במציאות התבהרות והתכהות של השמים; עננים שקופצים לבקר, מקשקשים וממשיכים בטיסה. ראיתי קירות בתים אדומים. שמתי לב לפוטו-סינטזה של הצמחים, שמתי לב שבחצר שלנו צומח שסק מתוק; לשילה השכנה שמתקשה לסחב מזוודה למכונית; לילד קטן יושב על אופניים וממתין לעובר-אורח אדיב שיתן לו פוש.

שמעתי קולות אנוש סביבי. אור פנסים. תנועות אדם ודלתות נפתחות ונסגרות. לאן הם הולכים הנערים? למי משתוקקת הבחורה המסורקת הממהרת? מה טיב האיש השחוח שנדמה שרק מבקש שיראו אותו? באזני מי מתלוננת האשה על רוע מזלם של האמנים?

שעה ארוכה שאפתי אל ריאותי את האויר הזך וקסם טהרתו של העולם. באותו הזמן גיליתי מקום חדש. מצאתי חבר חדש. שמתי לב שחצר המשחקים מילדותי נחרב. נזכרתי בשיר שהלחנתי פעם פעם. שמתי לב שאחותי הקטנה אפתה בישלה סידרה ואיפה המילה טובה; ושלאמא יש אוטוטו יום הולדת.

עד אותו הרגע שהתכנסו כמה חברים בבר חמים, אמר לי דב בעצב: “יש לי חברים והם אפילו לא יודעים שאיבדתי אותם, הם שקועים בעולם כחול עמוק של יישומים ללא משימות, סחור סחור במכשיר מסחרר; עובדים קשה לשווק את עצמם לאלו העומדים ומתעתעים בהם מהעבר השני, ומתלהבים מכל צפצוף במקום להיות נוכחים ולהקשיב למה שיש לי להגיד.”

הם יושבים וצועדים ועומדים וישנים ומתעוררים לתוך הקופסא ומתוכה, ומסתכלים ומסתכלים; נעים ללא סיבה נראית לעין ומשתעממים בחברותא, משעממים זה את זה וכל דבר שמתחיל הם מחכים שייגמר.

ופעמים שהכיוון הוא לא כלום, והלא-כלום הופך למטרה, והמטרה היא האין-ברירה, והאין ברירה ממיר את עצמו בחזרה ללא-כלום, והם מחפשים ומחפשים, ומעצמם שכחו, וממה שישנו מתעלמים. וזמן בלתי מבוטל חיים עם מה שהם מוצאים: הכלום. והכלום הזה נראה טוב מתמיד; מסוגנן ומגוון. אופנתי ורעשני. מריח ומבטיח.

נדמה שאנחנו ממלאים את משאלותיו הכמוסות של איזה נוכל בקנה מידה, אמרתי לו בהלצה, הוא משליך לנו פיתיונות ובינתיים סוגר עלינו את הוילון ומרוקן לנו את המגירות.