פגיעות של ביכורים

נחמן וייס 2.8.2015/059

מה טוב לדעת שיש מי שמבצע את חלומותיך עוד טרם מימשת אותם. לפני שהשמש הבליחה אל שמי החלב פקחתי עיניים סדוקות אל הרגעים הצלולים של הבוקר והקצתי בזינוק מהחלום הכי אמיתי שלי. בין חלום לחיזיון ראיתי את ספר הביכורים, פרי ידי, מונח על השולחן, שוכב רענן בכריכה רכה ואותיות דגושות. ספר עם גוף מוחשי ומידה ממשית. מסורק וריחני, בוטח בעצמו ועומד על עקביו.

הייתם צריכים להיות לידי כשאחזתי ביוצא חלציי, מלטף כל חלק בגופו; הייתם מסניפים יחד איתי את ריח הנייר, את ניחוח הדיו. הייתם נשבים בקסם האלגנטי והמסעיר של המילה הכתובה, האות הנהירה; שורות צמודות, שורות שורות: ערוכות. שואפות. מתערטלות. מזוקקות.

והנה ספרי. הנה עיבורי, התהוותי ולידתי. הנה תהליכיי וגלגוליי, שקיעתי וזריחתי. הנה נפשי, הנה חיי, הנה עולמי, הנה זכרונותיי. הנה אני, הנה הנני, הנה שייריי וחצאיי ופירוריי; הנה שלמותי והשלמתי חרותים עלי נייר, כתובים עליי.

אנשים יתגודדו ויקטפו את ספרי, כמו בננות שטועמים הישר מהקטיף. יקראו את אשר כתבתי, יעצרו וידלגו, יאטו וירוצו בקצב שלהם: אלמד אותם להבחין ולהתבונן, מחשבות יתעוררו אצלם, סדק יווצר בחומה שלהם. אחלק מפתחות לפריצת הכלא העצמי שלנו, אגלה מה אנחנו מדחיקים וממה אנחנו מתעלמים. חלקם יזדהו, חלקם יבקרו. אחרים יתעוררו ואחרים ישפטו. אלה יגזרו ואלה יגנזו. ולבסוף מה הועלתי? לשם מה אני כותב בעצם?

לפעמים אני חושב לעצמי שהגיע הזמן לאגד ולקבץ את כל הניירות, הטיוטות, שיירי המילים ופיסות הקשקושים שלי ולכרוך אותם. אך מה שבעצם תוקע אותי הוא אני. זה הפרפקציוניזם. זו החתירה לשלמות, הציפיה הגבוהה מעצמי, הביקורת העצמית, הצנזורה העצמית. אולי אין צורך שלכל מילה תהיה משקל, שכל תובנה תשאף לאיזון, שכל אמירה תתקבל על הדעת, שכל משפט ייתמך על ידכם. אולי לא כל אות צריכה לעבור מסדר בשלשות. אולי אין בכלל צורך לענות תשובה על שאלה קיומית, אלא רק לשאול אותה.

בתוך בליל המילים הניתזים, אציץ מהחלון ואצרח אל ככר העיר: …ומעכשיו כל יום אני אהיה שמח. מטרתי הייתה להיות כנה ולהתוודה לעצמי על מה שהנני. כי רך כך אוכל להזדהות עם הווייתי. רק בדרך שנסללת מתוך נפגעות אפשר ליצור עוצמה.