ומותר, ומותר לאהוב

ככל שאני מגלה את זה יותר, מיום שני ליום שני זה רק נהיה לי קשה יותר. כלומר, מצבי, כמיעוט מתוך רוב שזקוק לאהבה עלי-אדמות. האם אני נכה רגשית? האם אני באמת חסר את הנועם הפשוט הזה של האהבה חסרת הסייגים: היד המלטפת, החיבוק, המבט השליו בתוך האישונים, המילה הבוטחת, שתי השלהבות שמתאחדות? כמה הגנות אני סוחב איתי במזוודה, מסכות, הדחקות, איסורים, תפישות עקומות? אני הולך להגיד לכם משהו מאד לא אופנתי, משהו שעד לא מכבר חששתי שיביא לי רק צרות:

אני מורעב. ונמאס לי להתבייש בצורך הבסיסי שלי. ואפילו מביך אותי לפגוש באנשים שמסתתרים מאחורי הצרכים שלהם. אלו עם המטענים הסמויים. אלו שאלופים בטקסים של הדחקה. הי, שחררו את הלסת הנעולה שלכם. מותר לכם לשאוף את האוויר שעומד בינינו. עבורי זה סם. ולרגעים לא אכפת לי למות ממנת יתר.

ראיתי כמה, לא הרבה, שמרשים לעצמם להראות. להראות את הצרכים שלהם. להראות שהם רוצים. להראות שהם אנושיים ושהם מבקשים לצאת מהבדידות התהומית שהם חיים בה. להתגבר על הפחד שלהם מהאינטימיות הזו, מהמגע הפשוט, מהקרבה שאיש לא שב ממנה מת.

והם אמיצים. כי חבר’ה כמותם צריך לחפש בנרות. אנחנו עומדים מולם ונדהמים בכל פעם מחדש: איך לא הבנו עד היום כמה חשוב ופשוט לשדר אהבה? אותי חינכו להיות כמו חומות ירושלים, אך מעולם לא טרחו להראות לי מה זאת אהבה. או לפחות לומר לי שמותר להראות. שמותר להרגיש.

כשתתנו לאהבה להיכנס אליכם, יוקל לכם. תשוטטו בסופרמרקט ולא תחזרו אלף פעמים לאותו מדף בניסיון להבין מה בדיוק בא לכם עכשיו. לא תחטטו בלחמים יותר מדי. לא תמהרו להתרחק מהריח של מקרר הגבינות. תהיו ניאותים לטעום מהחלווה פיסטוק שמציעה לכם הדיילת. לא תעזבו את הסופרמרקט מבלי לתת תשומת לב לדגים ששטים חפויי ראש באקווריום שבמחלקת הדגים, שם בסוף.

בערב רחוק אחד פגשתי את מירי. עכשיו בא לי להגיד לה שהיא לא טמבלית. שבעיניי היא נהדרת לגמרי ושהעיניים שלה יפות כמו ים ברגע הכי צלול שלו. להגיד לה שנמאס לי מכל המטופחות והיפות שמדברות על פרויד ועל אקזיסטנציאליזם, על המהפכה הרוסית ועל הקוסמוס, לפני שהן מרשות לעצמן לשדר חיוך אחד ולהראות לי את הגומות שלהן. אני רוצה להסביר לה שלא אכפת לי שהיא לא קראה את דוסטויבסקי, העיקר שהיא יודעת לאהוב, העיקר שהיא יודעת מי זה היא.

אז אם הגעתם עד לכאן, אתם בוודאי מסכימים איתי שעוד לא פתרנו את הבעיות הקיומיות שלנו, וכמה אנחנו נבוכים בקשר לכל דבר, ובכל פעם שאנחנו שוחים מעט נגד הזרם ימתין שם מישהו עם פטיש חמישה קילו. אבל, בחיי, לפני שזירת החיים שלנו תהפוך לרובוטית יותר, אני מבקש בכל לשון של בקשה: פרגנו חמש דקות ביום לפגישה עם עצמכם.

הצביעות שבין משפט אולמרט לעמנואל רוזן

קורבן שיהפוך לצייד

אהוד אולמרט היה השבוע הכל יחד. השחקן, הבמאי, היוצר והצופה. הוא שיחק בגבורה בין חיים למוות, בין הדין לצדק. הוא המשיך לדקלם את חפותו כמו מנטרה, בקוהרנטיות, כאילו מנצל את היכולת המטושטשת שלנו להבחין בין הפרשה המסואבת לדמות שמייצג בשעה שדובר, מתראיין, מחבק ומסתכל לכולם בלבן של העיניים.

בבוקר ה-13 למאי ישבנו מרותקים לפיסות גזרי-הדין שזרמו מאולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב. העיתונאים, הפרקליטים, יועצי התקשורת, הצמרת השלטונית, אנשי העסקים, האזרחים, כולם צפו בסצנת הנידונים הצועדים אל הגרדום.

אולמרט השתדל להזדקף, לשדר נינוחות וביטחון, ופניו השתדלו שלא להסגיר את הסערה שהתחוללה בקרבו. עם החלת הקראת גזר הדין האחרון שיוחס אליו, ורגע לפני שקבע השופט רוזן “6 שנות מאסר בפועל”, הייתה מן ציפייה שייכנס לאולם איזה קולומבו וימסור לבית המשפט כי הנאשם חף מפשע. וכמו בדרמה של גיבור יעלו התרועות, ומיוּדָענו יקום מכיסא הנאשמים, יסיר את האזיקים ויתעופף מהאולם.

העניין הוא שגם אחרי גזר הדין הקשה נראה אולמרט גיבור, מציאותי ויעיל מתמיד. בשקט ובנחישות הוא פנה לגבש עם פרקליטיו ערעור לבית המשפט העליון. הוא בטוח בחפותו וממתין לחתימת חוזה על סדרה שתשָכתב בשפתו את חייו ומותו, זו שתמליכו מחדש ותציל את תדמיתו ומורשתו שלו. הוא לא חושש מאיך שההיסטוריה תציג אותו, כי הוא זה שחושב לכתוב אותה.

אולמרט הקורבן והאשם יהפוך לצייד. הוא ידאג לרדוף את בית המשפט, את התקשורת, את מבקשי רעתו. הוא ינקוט תכסיסי השהייה, לא יבקש חנינה, לא יעורר רחמים, וימצא את הדרך להשפיע על אנשי הרוח והכח שייחלצו לעזרתו.

העיתונאים, או בעצם, החברה, נזקקו לגזר הדין החריף שהוטל על ראש הממשלה לשעבר, כדי לספק את רגשות היצר והנקם שלהם, והסכימו להיאחז במרות בית המשפט ושלטון החוק כאבן יסוד שאין עליו עוררין. אך איפה ראינו יחס דומה בתיקו של עמנואל רוזן בשעה שבית המשפט לא מצא מקום להרשיעו?

לעצור את לינץ’ עמנואל רוזן

עם החשדות שפורסמו באפריל 2013 נגד העיתונאי עמנואל רוזן, נרתמו כולם, כעדר, להשמיצו ולהכפיש את שמו במאמץ רב, עוד טרם נחקר או הורשע. תדמיתו נהרסה. שמו הטוב ניטל ממנו, והוא פוטר ממשרות השידור הבכירות שבהן החזיק. הכותרות נגדו פרנסו את התקשורת הישראלית במשך חודשים; פאנלים סערו בדמותו, פורומים וקומונות נשאו את צלמו, הצעות חוק נרשמו על שמו.

אחר שהמשטרה מיצתה את חומר החקירה, הפרקליטות החליטה לסגור את התיק. אך כלי התקשורת הקדישו לכך ידיעה לקונית על פני שמינית עמוד 12. לפני שבוע ימים פורסם שרוזן יכתוב במגזין תקשורת חדש שיצא לאור. תא העיתונאיות וארגוני הנשים קמו שנית עם רצון מחודש להביא לרוזן עוד בעיטה ולנטרלו גם ממשרתו החדשה, על אף שהוא כבר מוטל מעולף וחסר אונים, חבול ומדמם, ובלי מקום עבודה ופרנסה.

היחס לרוזן חרג מכל פרופורציה. העיתונאי ומבקר התקשורת רוגל אלפר מסביר כי לפעמים כשעושים במישהו לינץ’, גם כשמגיע לו, קשה לדעת מתי להפסיק. “תניחו עכשיו לעמנואל רוזן, לנפשו המנודה. במדינת חוק, נותנים לחוק לטפל בו, כמיטב יכולתו. ואחר-כך ממשיכים הלאה”.

גם עורכת המהדורה המרכזית של ערוץ 10, טלי בן-עובדיה, התייחסה השבוע לקולגה לשעבר ואמרה כי הכותרות המפוצצות נגדו היכו אותה בתדהמה. היא העידה על שנים ארוכות בקרבתו, ועל פעמים שהתנהגותו אולי חרגה מהגבול האתי, אך לא מצדיקה לגמור את חייו לנצח. “כל החקירות הוכיחו שהדברים האלה לא היו ולא נבראו. ברור לגמרי שיש את המגרש האתי והמוסרי ואפשר לנהל בו ויכוח, אבל במגרש המשפטי נפלה הכרעה ואותה צריך לקבל.” לדבריה, אי אפשר לתלות אדם בכיכר העיר ולהגיד ‘מה זה משנה מה החליטו המשטרה והפרקליטות’.

מול כל עיתונאי או פוליטיקאי שמחפש את מותו של ‘ישראל היום’, עוד יקום עיתונאי או פוליטיקאי שינהג אליו באותה דרך. ועוד זמן-מה גם הוא יודח מהחיים האלה, וחוזר חלילה. על דאטפת אטפוך, כל אחד בתורו, כפי שלימדה אותנו היסטוריית העיתונות בישראל. ריבוי והתעצמות המדיה צריכים להביא את מי שרואה את עצמו כפועל בתוך היסטוריית עיתונות מקצועית ואתית, לראות ב ישראל היום כאחד המקיימים העקשניים של התרבות והעיתונות ההוגנת והמאזנת בישראל. כשאני נוכח לראות עיתונאים שמצטרפים למקהלה ומכסחים את ישראל היום בשם הדמוקרטיה, ומגלה בהם חולשה שנובעת מתפיסה שעתידם תלוי בקיצו של העיתון, אני מציע שאולי ייטב להם, בשם הדמוקרטיה בה מנופפים, להקים עיתון משלהם. קונטרוברסלי או לא, הכי חשוב שהספונסר יהיה אחר, כי רק לא שלדון אדלסון.

גם אני ניצול שואה: 10 הסעיפים שלי

1. בימים שלפני המלחמה, לחיות חיים ידועים מראש על פי המודל של הוריך, נחשבו לשאיפה מכובדת ואידיאלית של כל זוג: לנהל סדר יום כמותם, לעבוד באותו תחום, לאהוב אותה מוזיקה, לכעוס על אותם דברים ולהינשא למי שהם יחליטו.

2. אנחנו מדברים היום על ששת המיליונים, אבל אף אחד לא מדבר על המיליונים האחרים, אלו שניצלו, אבל עולמם נופץ לרסיסים. כל חייה שומרת סבתא את הכאב בתוכה. היא בוכה כשאני מבקש לשמוע על המכות שחטפה מהגסטאפו, על המחבוא ועל אחותה שטבעה בספינת המעפילים ‘סלבדור’ – אבל תחזור תמיד להרצות בפאתוס על אופטימיות, על העתיד ועל כמה שאפשר להיות חזקים. כיסוי, הדחקה, אבל המנגנון לוקח לאן שבטוח ומנחם.

לסבתא חשוב מה אומרים עליה, ולדעת שאוהבים אותה. היא לא מוותרת, גם לעצמה, על הופעה מכובדת, ותתעצבן מביקור פתע שלא העניק לה זמן להתגנדר. היא מחנכת להתנהג יפה, להגיש את העוגיות בכלי הנכון. היא לימדה אותנו איך לחייך גם כשהעיניים נעצמות.

3. בביקורים שעשיתי בפולין, האימה שניסיתי להלביש בדמיון על כל פינה, שיקרה לי. במקום זה ניסיתי להתבונן דווקא על השדרות האדומות, על לוחות המודעות שפרסמו אופרות ומחזות תרבות, על תווי הפנים של היושבים בבתי הקפה – לראות כמה החיים כאן דומים כבכל מקום – הכפרים השלווים מסביב, שכך היו שלווים גם בזמן שמיליונים עלו כאן בארובות העשן.

ורק אז לחשוב שבדיוק ככה זה היה. ההשמדה נעשתה בעיצומם של חיים רגילים, על ידי אנשים רגילים, ובארץ רגילה. ואת זה אני מזכיר לעצמי בכל פעם: השואה לא הייתה מתחוללת אילולא אנשים טובים ששתקו.

עם סבתא שתחיה. ספטמבר 2013

4. בילדותי, אמא הזכירה לי בכל ארוחה שבשואה אכלו קליפות של תפוחי אדמה. עד היום היא מתקשה להשליך אוכל לאשפה, ומעדיפה להחזיר שאריות למקרר ולהמתין עד שירקיבו. את המנה שלי אקנה קטנה יותר. אשאר רעב, אבל לא אזרוק.

5. תהנה מהזיעה שלך בשעה שאתה מתאמץ. זה היה הריח של סבא וסבתא כשהם התחבאו, נמלטו, בשבועות הממושכים בהם שכבו על סיפון האנייה, ובעת שחרשו את איפה שהיום גוש דן. סבתא הייתה מזיעה בוקר שלם כדי להביא לילדים אבטיח בוהק ומתוק וקוביית סבון לכביסה הידנית של יום שלישי.

6. אל תזרקו שום חפץ. שום מכתב. תשמרו על ווקמן וטלכרטים. יום אחד, מי יודע מה יהיה פה, והילדים יניחו את זה בויטרינה לצד תמונות שלנו.

7. גם הורינו בני אדם. נסו להכיר את ההיסטוריה שלהם. יש בה יותר ממה שנדמה. תשאלו על עברם, על חלומותיהם. על הדברים שרצו ולא השיגו. נופתע לגלות כמה מורכבים. אחרי הכל, זכרון הילדות של אמא הוא אייכמן בתא הזכוכית, ואבא ואמא שהפרידו שולחן בערב בחירות סוער, כי הוא מפא”יניק והיא בגין בגין בגין.

8. אם מכים אותך – תחזיר. השתדל ללכת עם גב זקוף. אל תתן שיסרסו לך את האהבה העצמית, ומותר לך להגיד שאתה נהנה ושהרווחת יפה החודש, באינטונציה בטוחה ולא מתנצלת. מותר לך לדבר בשם עצמך, ולא בשם “המדינה הזאת” או “המצב”. אל תחוש אשמה מול מישהו שלא התאמץ כמוך, והשיג פחות.

9. נראה שבמדינה שלנו כבר לא בטוחים שיהיה כאן טוב. משמאל וימין הקפיאו חלומות, לא בונים על מזרח תיכון חדש ומשלימים עם ילדים שעוברים לגור במדינה אחרת. מדינה שהמקצוע שלה הוא הישרדות והתרגלות, וגם בלי בית, בלי משפחה ובלי כסף – “לפחות יש לנו את ארץ ישראל” מדומה. ארץ שהיא בסיס צבאי של מחסומים, מאבטחים שמחטטים לך באגן, דיילים שמבקשים שקל לשירותים, ופקחי חניה שאורבים לך עם מספרים שהכי נושקים למשכורת השבועית שלך. ספרים זה “של מתנשאים”, ציניות היא תכונה נחשקת, תוכן זה פרימיטיבי, ואזרחים שרושמים: “עבודה: הוצאה לפועל” בטוחים שהם תורמים למעגל החברה והעבודה והחוק.

מדינה בה תוקפים מתיישבים כמו שתקפו ספינות מעפילים. מדינה בה גם חרדים תורמים יום יום לשנאת חינם שבמסכת גיטין נקבע שהיא “שקולה כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים”. יח”צנים שיקרעו אותך אם תמכור קפה ב-5 שקל. חברה שמתייחסת למנהיגיה בהומור נטול ציפיות. מדינה של קיצורי דרך לחזקים, ובירוקרטיה לחלשים. 5 אחוז שחיים כאן בחזקת 95 אחוז, ולחשוב שהאיום האמיתי עלינו הוא פצצה אחת מפרוטונים ונייטרונים.

10.  אבל, עד שלא נשתנה זהו המקום הטבעי שלנו. ההיסטוריה שלנו ברובה נראתה ככה, בכל הדורות ותחת כל מנהיגינו היינו מפוצלים. אבל היום אנו יכולים להגיב. כלומר, לאויבים מחוץ.

עלות השחר. בחוץ צינה, אין זמן להרתיח קפה. שעת גירוש. אורזים תכולה מוגבלת במשורה, הילדה בחדרה מתקשה להיפרד מהבובה, אבא ואמא מתלבטים בין המזכרות והספרים. הקטנה משתנקת בבכי, רוצה שאבא ירים אותה. אין מקום לתחבושת ומשחת שיניים. חבושי קסדות מאיצים, ובכיכר עולה שאון הנקבצים בה כמו קולות רפאים. רגעים שאין מקום לפינוק, מועקה, רחמים. הציונים שקיבלה אתמול בבית הספר לא יקנו לה פריבילגיה. הדלתות נבעטות לפני שמספיקה להציל את הכינור שלה, את המכתביות, את ספריה היקרים לה מכל. רצף הויתורים, חוסר הברירה, היעדר האונים. טירוף בלהות בחדר המדרגות. הרגשות הפשוטים, הצרכים האישיים, האהבות והתקוות, התוכניות והחלומות של ימי התבגרות מלאי תשוקה ורצונות טובים – נתלשו באחת. טיפוח עולם טוב יותר, אמפתיה, חמלה וידידות –  הופכים ברגע לבלתי משמעותיים.