ככל שאני מגלה את זה יותר, מיום שני ליום שני זה רק נהיה לי קשה יותר. כלומר, מצבי, כמיעוט מתוך רוב שזקוק לאהבה עלי-אדמות. האם אני נכה רגשית? האם אני באמת חסר את הנועם הפשוט הזה של האהבה חסרת הסייגים: היד המלטפת, החיבוק, המבט השליו בתוך האישונים, המילה הבוטחת, שתי השלהבות שמתאחדות? כמה הגנות אני סוחב איתי במזוודה, מסכות, הדחקות, איסורים, תפישות עקומות? אני הולך להגיד לכם משהו מאד לא אופנתי, משהו שעד לא מכבר חששתי שיביא לי רק צרות:
אני מורעב. ונמאס לי להתבייש בצורך הבסיסי שלי. ואפילו מביך אותי לפגוש באנשים שמסתתרים מאחורי הצרכים שלהם. אלו עם המטענים הסמויים. אלו שאלופים בטקסים של הדחקה. הי, שחררו את הלסת הנעולה שלכם. מותר לכם לשאוף את האוויר שעומד בינינו. עבורי זה סם. ולרגעים לא אכפת לי למות ממנת יתר.
ראיתי כמה, לא הרבה, שמרשים לעצמם להראות. להראות את הצרכים שלהם. להראות שהם רוצים. להראות שהם אנושיים ושהם מבקשים לצאת מהבדידות התהומית שהם חיים בה. להתגבר על הפחד שלהם מהאינטימיות הזו, מהמגע הפשוט, מהקרבה שאיש לא שב ממנה מת.
והם אמיצים. כי חבר’ה כמותם צריך לחפש בנרות. אנחנו עומדים מולם ונדהמים בכל פעם מחדש: איך לא הבנו עד היום כמה חשוב ופשוט לשדר אהבה? אותי חינכו להיות כמו חומות ירושלים, אך מעולם לא טרחו להראות לי מה זאת אהבה. או לפחות לומר לי שמותר להראות. שמותר להרגיש.
כשתתנו לאהבה להיכנס אליכם, יוקל לכם. תשוטטו בסופרמרקט ולא תחזרו אלף פעמים לאותו מדף בניסיון להבין מה בדיוק בא לכם עכשיו. לא תחטטו בלחמים יותר מדי. לא תמהרו להתרחק מהריח של מקרר הגבינות. תהיו ניאותים לטעום מהחלווה פיסטוק שמציעה לכם הדיילת. לא תעזבו את הסופרמרקט מבלי לתת תשומת לב לדגים ששטים חפויי ראש באקווריום שבמחלקת הדגים, שם בסוף.
בערב רחוק אחד פגשתי את מירי. עכשיו בא לי להגיד לה שהיא לא טמבלית. שבעיניי היא נהדרת לגמרי ושהעיניים שלה יפות כמו ים ברגע הכי צלול שלו. להגיד לה שנמאס לי מכל המטופחות והיפות שמדברות על פרויד ועל אקזיסטנציאליזם, על המהפכה הרוסית ועל הקוסמוס, לפני שהן מרשות לעצמן לשדר חיוך אחד ולהראות לי את הגומות שלהן. אני רוצה להסביר לה שלא אכפת לי שהיא לא קראה את דוסטויבסקי, העיקר שהיא יודעת לאהוב, העיקר שהיא יודעת מי זה היא.
אז אם הגעתם עד לכאן, אתם בוודאי מסכימים איתי שעוד לא פתרנו את הבעיות הקיומיות שלנו, וכמה אנחנו נבוכים בקשר לכל דבר, ובכל פעם שאנחנו שוחים מעט נגד הזרם ימתין שם מישהו עם פטיש חמישה קילו. אבל, בחיי, לפני שזירת החיים שלנו תהפוך לרובוטית יותר, אני מבקש בכל לשון של בקשה: פרגנו חמש דקות ביום לפגישה עם עצמכם.