במטות אפופי שדים עדתיים ובמשרדים עטופי קריאות רבנים יושבות חבורות סביב לחברי כנסת – מכהנים ומתמודדים ברשימות הסיעות החרדיות – במאמץ להחיות מחדש את המחנות ולהשיג את מירב הכח הפוליטי, שבסופו, הם מקווים, ישובו למבנה שאפיין אותם מאז קיומם – הספרדים להעצמת השכבות המקופחות, והאשכנזים למלחמות ה’ ושמירה על הערכים היהודיים. שניהם עשויים משני גושים אידיאולוגים, בכללם חדים ומבודלים זה מזה, וביניהם בקושי.
כותב השורות, נחמן וייס
עמלם של צוותות הקמפיין; ההסברה, האסטרטגיה והדוברות, כפול ומכופל מכל מערכות הבחירות שהיו אי-פעם, ובעובי עבודת השטח מגלים גם כמה עמוקה. רבים בציבור החרדי מעבירים בתוכם ביקורת רבה על הסיעות החרדיות ונציגיה, עם העובדה שהמערכת הפוליטית החרדית נתפסת ומתבהרת כמערכת סגורה שנועדה למקורבים בלבד ומשרתת את חבריה, וברוב המקרים נתפסים הנציגים כאגואיסטים במקרה הטוב, ואופורטוניסטים במקרה הגרוע. מתווספת לכך אווירת המחלוקות הפנימיות וההרכב הנצחי שלא מסוגל לישר הדורים ביניהם – ללמדך בסוגיות משמעותיות יותר.
יותר מכל הם נחשפים לסחטנות פוליטית שנעשית עם השימוש ברבנים. הפוליטיקאים המייצגים את פועלם תחת נשיאות רבנית ותורנית – אולי יש בה מן האמת, אומרים ברחוב החרדי בחצי פה, אך עד לקו המינימאלי, שמשם מתחילים האינטרסים האישיים. בהחלטות ובדרישות – הפנימיות והציבוריות – העלולות לעורר הדים או ביקורת, יציג המבקש את המוצר כציווי מפי רבו (מתכון למשבר), כקודש קודשים שאסור לערער עליו, ובכך לא יוכל איש להרים גבה על מי שמקובל כקונצנזוס.
הפחד ממתחרים
אנשי חצר מודעים היטב לנקודות הרגישות של הרב, ועל כן יודעים איך להשיג את האמירה בה יוכלו לשמן את גלגליהם האישיים או להרים מאבק ציבורי במתנגדיהם. ח”כ הרב חיים אמסלם והרב אמנון יצחק הם דוגמה לאיך שהמערכת הפנים חרדית פועלת.
קמו אנשים רבולוציוניים שמאסו בשיטת ההנהגה הפוליטית של המגזר, והחליטו לשנות את פני המצב תוך ניפוץ מיתוסים, שלטענתם, הנציגים רוכבים עליהם כדי להצדיק את נוכחותם בממשלה. המוסכמה הרווחת במגזר אומרת כי ריצה עצמאית משוללת מכל מנהיג חדש וכי הדבר נחשב לאנטי תזה ואף מוגדר כהכרזת מלחמה מפורשת בהנהגה הקיימת, כולל ברבנים. משמעות הריצות הנפרדות במילים אחרות: מושבן של הסיעות הקיימות החלו להתערער.
וכך עובדת שיטת החיסולים
עסקונת החצר מבינה הרי שאילו יקום מתחרה, המפלגה תתקטן ותתחלש. על כן מלעיטים אנשי הבית את אוזנו של הרב ומטעים אותו במצג שווא כי ברחובה של עיר קמים עוכרי ישראל המבקשים לעקור את התורה והצביון היהודי, ואף מוסיפים הם לחטוא ומטילים רפש בדברי רבינו. רבינו מזועזע. חותם. מזיל דמעה ושב ללימודו. בזירה מחוץ עולה שלהבת הסערה – והמנדט האבוד שב באחת.
באותיות צווחות מתפרסמת למחרת ‘מחאה נמרצת’ מכוסה בחתימות רבנים (שאגב, על חלקם איש לא שמע עד היום – תרשמו תרשמו את מועד ההכתרה), ותחת כותרת ‘רבם דקרו’ מתארים את המתחרים בזה הלשון “…ובפרט בעת הזאת מעז להחליש את כח עולם התורה, לפלג ולשסע את הציבור ולגרום צער לשכינה… היבדלו מן העדה הזאת…”
דפדוף קל בהיסטוריה מעלה ברקורד ‘העדה הזאת’ הפצת מיליוני קלטות העוסקות בערכים ויהדות; מסעות קירוב; הרצאות תורניות; כתיבת ספרי תורה והלכה; ועוד.
בכלי התקשורת החרדיים מתפרסמים מצעי המתחרים באופן קטוע וחתוך, כשתוך הפחדה מלהיטים נגדם את הציבור, מטילים עליהם דמוניזציה, חרמות, קללות ואף עולים כינויים כמו “עמלק” ו”האיש הזה” (כינוי שניתן לישו). החרדי המצוי ניזון אך ורק מהעיתון המגזרי, אינו גולש באינטרנט, ועל כן אין באפשרותו להיחשף לרבדים הפנימיים יותר ושלמות האמיתות. אשר על כן, הוא בולע את הדמות המפלצתית שתכף תשליך אותו ואת תורת משה לים, וכאן, המושכים בחוטים משיבים לחיקם את הבוחר.
כשהרבנים ניזונים בעד מסננות ומצגי שווא, נוצר חוסר תיאום ותקשור משווע בין האינפורמציה המוזרמת אליהם לתמונה האמיתית. בעקבות כך קמים בשמם קרבות עקובים מדם הנגררים למחוזות אפלים. יש לציין כי המנהיג הרוחני החרדי האחרון שניתח כל סוגיה שהתבקשה לסמכותו באנליטיות קפדנית – היה הרב אליעזר מנחם שך ז”ל (מייסד מפלגת ‘דגל התורה’ ונמנה בין מייסדי תנועת ש”ס) שירד לשטח, הרים טלפונים, ביקש ניירות, ווידא וחקר למיקרו של כל פרט. כיום המציאות רחוקה מאד.
אנשי ציבור או נבחרי ציבור
בכך מסיקים ברחוב החרדי כי הרבנים הולכים שבי אחר העסקנים, מוטעים ומוסתים, וכי הנציגים הפוליטיים הם אפוא העסקונה השולטת על הקהילות. כמו”כ, פעמים רבות התברר כי מאחורי ‘פסקים’ שקבעו רבנים וגרמו לטלטלה בציבור, עמדו לא פחות ולא יותר מניעים כספיים, הישגי נקמות, ניסיון לשליטה או אסטרטגיות פוליטיות פנים-חרדיות.
עובדות אלו מעצימות את רגשות התסכול, האכזבה והניכור שמחלחלים בתוכם, מה שגורם לרבים לפזול הצידה ולתמוך בתנועות אחרות בשאיפה להשתחרר ממניפולציות בשופרות הרבנים.
תלונות נוספות נשמעות על כך שממארג של מוסדות ותהליכים, שכל תכליתם לשרת את הציבור על ערכיו ועקרונותיו, נהפכה ההנהגה החרדית-פוליטית למערכת העוסקת בהישרדותה ובתחזוק מנגנוניה, כשבהדרגה היא מתרחקת ומאבדת את הקשר עם הציבור ועם המטרות העקרוניות. עולה גם מיאוס בנציגים שעוסקים בטיפוח ערוגתם ומעמדם עד כדי אופורטוניזם של כאלו שעושים לביתם ומעמדם, וזונחים אידיאולוגיה, מחויבויות וטובת הציבור.
כך למשל, לא מכבר נחשף כי נציגים חרדיים בעירית ירושלים מנעו פרסום מודעה נגד ראש העיר ניר ברקת, הודעה המוחאת בדבר תוכניתו להפעיל חנויות במתחם הרכבת בשבת, וזאת כדי שלא לגרום למשבר עימו. סיפור שמחזק בין הבוחרים החרדיים את המסקנה כי כשמתעורר איום על כסאו של נציג- אין אידיאולוגיה ואין עקרונות.
פוסח אורח אצל טל שניידר בפלוג הפוליטי
==
הכותב הוא עיתונאי וסטודנט לתקשורת ומדעי המדינה
