top of page

שירה, הגיגים, כתבים


על שפת מדורה קטנה בחצר אבן בירושלים ישבנו אל תוך הלילה. דייוויד פרט בגיטרה, תהילה שרה, נותקה מזג יין. בין החבורה היה בחור צעיר ופיקח, ששיתף על החיפוש שלו. השעון חצה את שלוש בלילה ונהיה קריר. הוא החל לשאול אותי על מעשיי, ואני על מעשיו. הוא סיפר על תחושת חוסר שייכות ועל עבודתו כשכיר במשרד האוצר. “ואתה?” הוא שאל. אמרתי לו שאני מחפש.


“מחפש מה?” הוא ניסה להבין.


“בכל מישור של החיים”, עניתי.


“איך אתה מגדיר את עצמך?” הוא ניסח לפצח.


“אני לא מגדיר וגם לא רוצה להיות מוגדר. אני לא מרגיש שייך לכלום, ומרגיש שייך להכל. אינדיבידואל” עניתי.

“אז אף פעם לא תמצא כלום” הוא נחרץ.


“אל תראה את זה כך.” הסברתי לו “נכון שאני איש מחפש, ואולי כל חיי לא אמצא תחנה סופית, כי כזה אני – רוצה להשיג יותר ויותר, להתעמק, לגעת, לקחת מהכל. אבל ככל שתחפש פנימה – תמצא את האיזון והשלווה. ככל שתתמקד בחיפושים חיצוניים וחומריים, לא תמצא רגע מנוחה. הישגים, תחרות, אופנה, סמים, אלכוהול – הם בריחה מעצמך. כל עוד חייך מתבססים אך ורק על כל אלה – כלום לא יביא לך סיפוק. המהות שלך, שהיא הכל, מבקשת משהו ואתה לא נותן לה מענה. מי באמת יודע מי הוא? אנשים חיים דרך אנשים אחרים.”


הוא לא הבין אותי. הוא התבלבל, ומטבע הדברים ניסה לכוון אותי לתשובה שתתקבל על דעתו. הוא ניסה לסחוט ממני הגדרה, שייכות מגזרית, השתייכות דוגמטית, חיבור דתי, משפט מסגיר, אמירה מוחלטת.


“אתה מנסה לקטלג אותי” אמרתי לו. “וחותר להכניס אותי לאיזו תבנית, לענוד לי חליפה, ליישב את הסטריאוטיפ בראש שלך, ואתה מרגיש שכל עוד לא תצליח לעשות את זה – לא תוכל להיכנס איתי לשום זירה. נכון? הטבע האנושי צפוי: להגדיר את האדם שעומד מולך, לציין לעצמך – על-פי האידיאל שלך – את ה’דירוג’ ביניכם, את ‘יחסי הכוחות’, ורק אז אפשר מבחינתך לנהל דו-שיח כן ופתוח.”


הסברתי לו שתמיד הרגשתי שונה, אינדיבידואל, אחר. על כמה שפעם פחדתי מזה והרגשתי ש’אני לא כמו כולם’ בתחושה נחותה חסרת אונים, ועל כמה שהיום אני מתחבר לזה ואוהב את זה. סיפרתי לו שאף פעם לא יכולתי לקבל דברים כמות שהם, שהסתכלתי על העולם בצורה אחרת, שראיתי את הדברים מזווית שונה, ושלא האמנתי שיש צדק אוניברסלי ותפישה בלעדית-מוחלטת במופרדות של בני האדם.


“אז אין לך זהות,” הוא אמר לי, “איך בבוא היום תוכל לגדל את הילדים שלך? אתה חייב למצוא מגזר להשתייך אליו. 90 אחוז מהעולם שייך למשהו.”


נכון, אמרתי לו. 90 אחוז מהעולם שייכים למשהו, אבל לא בהכרח לעצמם. רובם קיימים מכח האינרציה. שני שליש מהעולם מתהלכים מתים בתוכם. בני האדם זורמים כמו מים שלא פוסקים. רובו שטחי, מקובע, פוחד משינוי, לא אמיץ מספיק לקחת צעד שעלול לחשוף אותו לעצמו או חלילה להביא לביקורת מהסביבה. רובם נאבקים על ההישרדות והמקובלות שלהם ומתאמצים לדבוק במחשבה הקבוצתית. רק בודדים עוצרים לרגע ומתבוננים.


הרי קח דור שלם. כמה אנשים עוברים בכל דור ברוטציה; מאות מיליונים, נכון? נסה לנתח כמה מתוכם חיים באמת. כמה מתוכם תורמים לעולם. כמה מתוכם מביאים את האנושות קדימה. כמה מתוכם נאמנים לעצמם ולהווייתם? כמה מוכנים להתמסר לייעוד והמהות שלהם? כמה מתוכם מסכימים להיות הם? כמה מתוכם לא פוחדים לחלום ולקחת סיכונים? כמה מאמינים בעצמם ולא במה שהסביבה החדירה להם לראש שהינם?

אלפים? רבבות? – כמה אנשים זכורים מכל דור? אולי כמה מאות.


כמה אנשים הפכו להיות מודל, דמות להשראה? כמה זוכים להותיר חותם על האנושות? אם תחתור כל חייך להיות כמו מישהו אחר, איזו בשורה תביא, וכמה באמת תוכל לנשום עמוק ולקבל את עצמך כפי שאתה?

הוא חש אבוד ומנוכר. הוא פחד מהאמצע. הוא הרגיש שהוא לא יכול להיות כלום אם הוא לא שחור או לבן.

“אף אחד לא יקבל את השוני שלי”, הוא אמר בעצב. “כל מי ששונה ואחר, לא מקובל בחברה. רודפים אותו, מוקיעים אותו, בזים לו.”


השיחה הזו נמשכה כשעה אינטנסיבית. הסברתי לו שרק השונים משנים. וכמה אני מבין את החרדה הזו להיות שונה ולחשוב אחרת. לומר משהו שמרים גבות. ובכלל האכזבה שלא כולם מבינים אותך. כמה קשה המחיר הזה של לאבד את מה שהיית עד היום, ולבנות לעצמך את העולם הפנימי שלך שאתה באמת רוצה. כמה קשה להיות אתה.


ואתה, תאהב את מה שאתה. אם תהיה אתה, תהיה חלק מקידום האנושית לכיוון של הכלה, נתינה וקבלה. הרמוניה ואהבה. אתה תסייע לימים החשוכים של קטלוג, הפרדה, בידול וחוסר קבלת האחר והשונה – להיעלם מאיתנו. כולנו נוכל לשלב רוח וחומר יחד ולהגיע לאיזון. נדע להכיל מורכבויות. הקצוות חותרות למרכז, הנחלים זורמים אל הים.


העבודה היא להפסיק לפחד מדחייה, מביקורת. להפסיק למלא ציפיות של אחרים. מי שמבקר אותך אלו אנשים שפוחדים להיות לבד במה שהם נאחזים כדי להצדיק את עצמם, ולכן הם רוצים אותך צמוד אליהם. הם יעשו עליך מניפולציות ויתעתעו בך רק כדי שתהיה קרוב לרעיון שלהם. הם לא באמת נותנים לך את המקום שלך. אם תפסיד אותם – לא תפסיד כלום.


ככל שאני מגלה את זה יותר, מיום שני ליום שני זה רק נהיה לי קשה יותר. כלומר, מצבי, כמיעוט מתוך רוב שזקוק לאהבה עלי-אדמות. האם אני נכה רגשית? האם אני באמת חסר את הנועם הפשוט הזה של האהבה חסרת הסייגים: היד המלטפת, החיבוק, המבט השליו בתוך האישונים, המילה הבוטחת, שתי השלהבות שמתאחדות? כמה הגנות אני סוחב איתי במזוודה, מסכות, הדחקות, איסורים, תפישות עקומות? אני הולך להגיד לכם משהו מאד לא אופנתי, משהו שעד לא מכבר חששתי שיביא לי רק צרות:


אני מורעב. ונמאס לי להתבייש בצורך הבסיסי שלי. ואפילו מביך אותי לפגוש באנשים שמסתתרים מאחורי הצרכים שלהם. אלו עם המטענים הסמויים. אלו שאלופים בטקסים של הדחקה. הי, שחררו את הלסת הנעולה שלכם. מותר לכם לשאוף את האוויר שעומד בינינו. עבורי זה סם. ולרגעים לא אכפת לי למות ממנת יתר.


ראיתי כמה, לא הרבה, שמרשים לעצמם להראות. להראות את הצרכים שלהם. להראות שהם רוצים. להראות שהם אנושיים ושהם מבקשים לצאת מהבדידות התהומית שהם חיים בה. להתגבר על הפחד שלהם מהאינטימיות הזו, מהמגע הפשוט, מהקרבה שאיש לא שב ממנה מת.


והם אמיצים. כי חבר’ה כמותם צריך לחפש בנרות. אנחנו עומדים מולם ונדהמים בכל פעם מחדש: איך לא הבנו עד היום כמה חשוב ופשוט לשדר אהבה? אותי חינכו להיות כמו חומות ירושלים, אך מעולם לא טרחו להראות לי מה זאת אהבה. או לפחות לומר לי שמותר להראות. שמותר להרגיש.


כשתתנו לאהבה להיכנס אליכם, יוקל לכם. תשוטטו בסופרמרקט ולא תחזרו אלף פעמים לאותו מדף בניסיון להבין מה בדיוק בא לכם עכשיו. לא תחטטו בלחמים יותר מדי. לא תמהרו להתרחק מהריח של מקרר הגבינות. תהיו ניאותים לטעום מהחלווה פיסטוק שמציעה לכם הדיילת. לא תעזבו את הסופרמרקט מבלי לתת תשומת לב לדגים ששטים חפויי ראש באקווריום שבמחלקת הדגים, שם בסוף.


בערב רחוק אחד פגשתי את מירי. עכשיו בא לי להגיד לה שהיא לא טמבלית. שבעיניי היא נהדרת לגמרי ושהעיניים שלה יפות כמו ים ברגע הכי צלול שלו. להגיד לה שנמאס לי מכל המטופחות והיפות שמדברות על פרויד ועל אקזיסטנציאליזם, על המהפכה הרוסית ועל הקוסמוס, לפני שהן מרשות לעצמן לשדר חיוך אחד ולהראות לי את הגומות שלהן. אני רוצה להסביר לה שלא אכפת לי שהיא לא קראה את דוסטויבסקי, העיקר שהיא יודעת לאהוב, העיקר שהיא יודעת מי זה היא.


אז אם הגעתם עד לכאן, אתם בוודאי מסכימים איתי שעוד לא פתרנו את הבעיות הקיומיות שלנו, וכמה אנחנו נבוכים בקשר לכל דבר, ובכל פעם שאנחנו שוחים מעט נגד הזרם ימתין שם מישהו עם פטיש חמישה קילו. אבל, בחיי, לפני שזירת החיים שלנו תהפוך לרובוטית יותר, אני מבקש בכל לשון של בקשה: פרגנו חמש דקות ביום לפגישה עם עצמכם.



קורבן שיהפוך לצייד

אהוד אולמרט היה השבוע הכל יחד. השחקן, הבמאי, היוצר והצופה. הוא שיחק בגבורה בין חיים למוות, בין הדין לצדק. הוא המשיך לדקלם את חפותו כמו מנטרה, בקוהרנטיות, כאילו מנצל את היכולת המטושטשת שלנו להבחין בין הפרשה המסואבת לדמות שמייצג בשעה שדובר, מתראיין, מחבק ומסתכל לכולם בלבן של העיניים.


בבוקר ה-13 למאי ישבנו מרותקים לפיסות גזרי-הדין שזרמו מאולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב. העיתונאים, הפרקליטים, יועצי התקשורת, הצמרת השלטונית, אנשי העסקים, האזרחים, כולם צפו בסצנת הנידונים הצועדים אל הגרדום.


אולמרט השתדל להזדקף, לשדר נינוחות וביטחון, ופניו השתדלו שלא להסגיר את הסערה שהתחוללה בקרבו. עם החלת הקראת גזר הדין האחרון שיוחס אליו, ורגע לפני שקבע השופט רוזן “6 שנות מאסר בפועל”, הייתה מן ציפייה שייכנס לאולם איזה קולומבו וימסור לבית המשפט כי הנאשם חף מפשע. וכמו בדרמה של גיבור יעלו התרועות, ומיוּדָענו יקום מכיסא הנאשמים, יסיר את האזיקים ויתעופף מהאולם.


העניין הוא שגם אחרי גזר הדין הקשה נראה אולמרט גיבור, מציאותי ויעיל מתמיד. בשקט ובנחישות הוא פנה לגבש עם פרקליטיו ערעור לבית המשפט העליון. הוא בטוח בחפותו וממתין לחתימת חוזה על סדרה שתשָכתב בשפתו את חייו ומותו, זו שתמליכו מחדש ותציל את תדמיתו ומורשתו שלו. הוא לא חושש מאיך שההיסטוריה תציג אותו, כי הוא זה שחושב לכתוב אותה.

נחי-33

אולמרט הקורבן והאשם יהפוך לצייד. הוא ידאג לרדוף את בית המשפט, את התקשורת, את מבקשי רעתו. הוא ינקוט תכסיסי השהייה, לא יבקש חנינה, לא יעורר רחמים, וימצא את הדרך להשפיע על אנשי הרוח והכח שייחלצו לעזרתו.


העיתונאים, או בעצם, החברה, נזקקו לגזר הדין החריף שהוטל על ראש הממשלה לשעבר, כדי לספק את רגשות היצר והנקם שלהם, והסכימו להיאחז במרות בית המשפט ושלטון החוק כאבן יסוד שאין עליו עוררין. אך איפה ראינו יחס דומה בתיקו של עמנואל רוזן בשעה שבית המשפט לא מצא מקום להרשיעו?


לעצור את לינץ’ עמנואל רוזן


עם החשדות שפורסמו באפריל 2013 נגד העיתונאי עמנואל רוזן, נרתמו כולם, כעדר, להשמיצו ולהכפיש את שמו במאמץ רב, עוד טרם נחקר או הורשע. תדמיתו נהרסה. שמו הטוב ניטל ממנו, והוא פוטר ממשרות השידור הבכירות שבהן החזיק. הכותרות נגדו פרנסו את התקשורת הישראלית במשך חודשים; פאנלים סערו בדמותו, פורומים וקומונות נשאו את צלמו, הצעות חוק נרשמו על שמו.


אחר שהמשטרה מיצתה את חומר החקירה, הפרקליטות החליטה לסגור את התיק. אך כלי התקשורת הקדישו לכך ידיעה לקונית על פני שמינית עמוד 12. לפני שבוע ימים פורסם שרוזן יכתוב במגזין תקשורת חדש שיצא לאור. תא העיתונאיות וארגוני הנשים קמו שנית עם רצון מחודש להביא לרוזן עוד בעיטה ולנטרלו גם ממשרתו החדשה, על אף שהוא כבר מוטל מעולף וחסר אונים, חבול ומדמם, ובלי מקום עבודה ופרנסה.


היחס לרוזן חרג מכל פרופורציה. העיתונאי ומבקר התקשורת רוגל אלפר מסביר כי לפעמים כשעושים במישהו לינץ’, גם כשמגיע לו, קשה לדעת מתי להפסיק. “תניחו עכשיו לעמנואל רוזן, לנפשו המנודה. במדינת חוק, נותנים לחוק לטפל בו, כמיטב יכולתו. ואחר-כך ממשיכים הלאה”.


גם עורכת המהדורה המרכזית של ערוץ 10, טלי בן-עובדיה, התייחסה השבוע לקולגה לשעבר ואמרה כי הכותרות המפוצצות נגדו היכו אותה בתדהמה. היא העידה על שנים ארוכות בקרבתו, ועל פעמים שהתנהגותו אולי חרגה מהגבול האתי, אך לא מצדיקה לגמור את חייו לנצח. “כל החקירות הוכיחו שהדברים האלה לא היו ולא נבראו. ברור לגמרי שיש את המגרש האתי והמוסרי ואפשר לנהל בו ויכוח, אבל במגרש המשפטי נפלה הכרעה ואותה צריך לקבל.” לדבריה, אי אפשר לתלות אדם בכיכר העיר ולהגיד ‘מה זה משנה מה החליטו המשטרה והפרקליטות’.


מול כל עיתונאי או פוליטיקאי שמחפש את מותו של ‘ישראל היום’, עוד יקום עיתונאי או פוליטיקאי שינהג אליו באותה דרך. ועוד זמן-מה גם הוא יודח מהחיים האלה, וחוזר חלילה. על דאטפת אטפוך, כל אחד בתורו, כפי שלימדה אותנו היסטוריית העיתונות בישראל. ריבוי והתעצמות המדיה צריכים להביא את מי שרואה את עצמו כפועל בתוך היסטוריית עיתונות מקצועית ואתית, לראות ב ישראל היום כאחד המקיימים העקשניים של התרבות והעיתונות ההוגנת והמאזנת בישראל. כשאני נוכח לראות עיתונאים שמצטרפים למקהלה ומכסחים את ישראל היום בשם הדמוקרטיה, ומגלה בהם חולשה שנובעת מתפיסה שעתידם תלוי בקיצו של העיתון, אני מציע שאולי ייטב להם, בשם הדמוקרטיה בה מנופפים, להקים עיתון משלהם. קונטרוברסלי או לא, הכי חשוב שהספונסר יהיה אחר, כי רק לא שלדון אדלסון.

© by Moria studios
bottom of page