כפות רגליה של ווא-ווא מטונפות בבוץ ובמי-שופכין שנוזלים בהפקרות על רצפת השוק. סריג טריקו רחב מכסה על קפלי שומן בטנה, כפות ידיה ספוגים בזיעה ושיירי לכלוך שייבשו והחמיצו, מדיפה ריחות חריפים של גבינות חמוצות וירקות כבושים. ווא-ווא שואפת את פיח האגזוזים, מנגבת את הסכין בבגדיה, וכבר זמן רב לא נשטפה הנערה בת העשרים ושלוש בגיגית מים צלולים.
ווא-ווא חרוצה. נראה שאף פעם לא נשכבת לישון. מתעוררת לקול התרנגול ויוצאת לקטוף ירקות מהערוגה, גוזמת, מנערת גושי אדמה ומעמיסה אותם על הכתף. בשעה שרחבת השוק עוד ריקה והעכברושים מנתרים מארגז לארגז, מחבלים, זוללים את מה שנותר מהערב הקודם, היא מפלסת את האשפה; לא נאנחת, פורקת בזריזות, מברכת את מנת חלקה – ואף רוכל לא יעיד על עצמו שהקדים להקים את דוכנו.
במשך שעות היום עומדת וואווא דרוכה על הדוכן שהציבה, תרה בעיניה אחר עוברים ושבים המשוטטים לצרכיהם, או למקח וממכר. ווא-ווא לא מתיישבת. ווא-ווא עומדת. לכל היותר נשענת. מזריחה לשקיעה על הרגליים, בלי מושב ובלי משקה צונן. מוקפת בכל עולמה, מבוצרת בין ארגזי עץ שופעים ירק וזמורות של גפן, בעיניים רחומות פוגשת את עיני החולפים; מייחלת למפרנס הבא.
כמו גנבת מיומנת מנצלת ווא-ווא רגעים שאף קונה אינו נראה באופק, מנגבת ריר יבש, פוערת את פיה כמו דג ומשלשלת חלקי מזון עשיר וירק חי; שולקת שבלולים מתוך סיר חלוד ותולשת עלי כותרת בתיאבון סמוי. כמו חייל מצפה ווא-ווא לקליינט, בכבוד השמור לצרכן, להעניק לו את השירות הראוי, בלי להתלונן ובלי לחפש צל מהשמש הצולבת.
גם יאן ניצב על דוכנו, מייחל לקונים. מנצל שברי מילים לועזיות במאמץ להעלות את ערכו על עמיתיו ולעורר את תשומת-לב התיירים. אבל אצל ווא-ווא עוצרים הקונים. פירותיה לא נשתבחו על פירותיו של יאן, אך את שלה כולם מבקשים. עיניה טובות. היא שופעת חן. אינה יודעת מילה באנגלית, אינה טובה בגינונים, אך היא מחייכת. עמוק ורך. מוזגת אדיבות על גבעולים, רגבים וסלסלאות. לא חסה על כוחה. ווא-ווא היא נוכריה, ווא-ווא צנועה והגונה.
מי היא ווא-ווא. יש לה ילדים, אולי אחד, אולי שניים. מה עושה ווא-ווא כשעוזבת יחד עם השמש, תהיתי. מה יודעת הנכריה על יחסי אהבה או יחסי חוץ, על גזר שנקטף מעבר או בתוך קו-ירוק או חרם על סלטי שמיר; מה יודעת על ירושלים של בנט או מצרים של שפיר – ספק אם שמעה פעם על עם יהודי או מדינה בשם ישראל; היא אינה יודעת על פאה נוכרית או על חלב נכרי, האם תדע אי-פעם על אלגוריה שנכתבת על שמה?
לעת ערב שוקעת השמש, מין תוגה יורדת על הכפר בה בשעה שההמייה והשאון מתגברים בעיר הגדולה. פנסי תאורה משתלשלים מחוטי חשמל חשופים ומציתים אור דל על המבוא המתרוקן. תכף יבואו השיכורים ויטילו כאן רושם. הרוכלים מושכים חבלים ומהדקים את הדוכנים בעגמומיות של אסירים במחנה עבודה, מרוקנים על הארץ עצמות דגים וכתרי-אננס שנותרים לרוות במים השחורים.
ווא-ווא אוטמת את התיבות בארשת חסרת חשק-רב וממהרת לחצות את הכביש, בדרכה לשוב לכאן מחר. בת נכר, נעלמת, נבלעת אל צריף מרוחק. מחר היא תחייך שוב, תרוקן את אדמתה אל סלי הקונים, תחייך, תאסוף את שטרי הכסף ותבקש מאלוהים לברך את תנובתה. זוהי אדמתי, זוהי עירי, ממנה ינקתי ובתוכה אקבר.
