לא תיארתי לעצמי שמטלה טכנית פשוטה במהלך צהרי יום שגרתי תציף בי חוויה מטלטלת של חוסר אונים, שאולי אם אכתוב עליה כמה מילים, משהו ישקט בי.
שכונה חרדית תוססת של שעת צהריים. אני נשען על גדר ברזל, ממתין בפינת הרחובות. טנדר ילדים צהוב זוחל באיטיות ומפיח באחוריו פיח שחור. בסמוך אלי הוא נעצר בבלימה, הדלת נפתחת וילד קטנטן מנתר החוצה. גבר חרדי שיושב במושב הקדמי מושך את מוט הדלת בחזרה פנימה וטורקה. הילד מקפץ בדילוגים עליזים ונבלע בבניין המגורים שממול.
הטנדר מתרחק, מותיר ענן מחניק, ואני, מוצף בפלאשבק, נותר המום, דבוק אל הגדר, עף 15 שנים אחורה, כמו סצנת-מסגרת באמצע סרט רץ.
אותו גבר שליווה את הילדים והיה אחראי על שלומם ובטחונם היה מוכר לי… ממקום אחר. מימים אחרים.
מימים בהם לא הייתה לי את היכולת לבוא ולבטא את כל מה שעובר עלי. את הבלבול. חוסר האונים. הגבולות המטושטשים. הכעס, ועוד בליל שלם של רגשות. תחושות. מחשבות.
רבות נכתב בדבר פדופיליה במקוואות. רבות נאמר. רבים ניסו לפרום את קשר השתיקה. רבים ביקשו לסדר את הפרצות. לדאוג לדור העתיד. לטפל ב”בעיות”. עם זאת, את השתיקה שלי אני רוצה לפרוץ ולעורר מודעות בקרב חבריי שילדיהם מתבגרים בשנים אלה…
מקווה רחצה של ערב שבת זו חוויה אינטימית מחד, המונית ורועשת מאידך. האוירה אינטנסיבית, הרחש תוסס וקצבי – חלל פנוי של חוויות ומעשיות. אלפים או מאות – מבוגרים וקטינים – נדחקים בטווח של שעות ספורות אל תוך מתחם צפוף, אפוף אדים ופזור בגדים וכפכפים – כדי להספיק להתקדש בבור המים, לרחוץ את גופם ולמהר להשלים הכנות טכניות או רוחנית לכבוד שבת.
למרות העומס והדוחק הרב, ואולי דווקא בעקבות כך, שעות אלו של ערב שבת במקווה הם שעתם היפה של מבוגרים המנצלים את הפלטפורמה כדי לפרוק פקעת מינית אצורה ולממש הזדמנויות שרק הזמן והמקום יכולים לאפשר להם במרחב חייהם.
הם באים בשעה שמתחם המקווה דחוס ומפוצץ, ובמשך אותן שעות נעים ונדים בתחכום רב ובחוש ציד מיומן בינות לבורות המים, המלתחות, המקלחות וחדרי השירותים.
טבילה במקווה | צילום: ניר קידר
ההיגיון אומר שבשעה שישנם רוחצים רבים – הסבירות להטרדות מיניות מופחתת, אך ההיפך הוא הנכון: בשעה שהמקווה עמוס, אותם ציידים מנצלים את הדוחק והחיכוך כדי לטשטש הוכחה לכוונות זדוניות מצידם. כל אקט שיעלה מצידם, הם יוכלו לפרש כשגגה חסרת כוונה שקורית מכורח הנסיבות; הצפיפות, האדים, דוחק השעה והמון האדם.
בלהט היצר והדבקות הרוחנית המשמשים בערבוביה, הם ישוטטו בעיניים עצומות למחצה ותכונה של זריזות ויגיעה, וכך, שוהים בבור כאשר ידיהם מתחת לקו המים, עולים לחדרי השירותים, עוברים לתאי המקלחות, נעים במרחב הצפוף עד שמאתרים ומזהים ילדים תמימים, וכתמנון רעב שולחים לעברם את ידיהם, משתפשפים, נוגעים ונוקרים עיניים בגופם.
כמו כמעט כל ילד חרדי ממוצע שאינו זוכה לחינוך מיני הולם ומותאם לא תמיד הבנתי מה קורה לי, ויתרה מכך – לא הבנתי מה אני אמור או יכול לעשות עם זה.
ילד יכול להיות מנוצל מינית במקווה, אך לא להבין את זה. וניצול לא מוכרח להגיע לאקט מיני. גם כאשר הילד מבין שמשהו לא תקין קורה מולו, הוא לכוד: מצד אחד אין לו יכולת להגיב למבוגר, מצד שני אין לו למי לפנות כדי לקבל עזרה – גם כי קיים טאבו סביב כל הנושא, וגם כי ילד שמותקף נחשב ל’חלש’. כמו שבמדינות ערב אשה שנאנסת מקבלת מלקות ונענשת, כך ילד שנפגע חווה את עצמו כבעייתי, סוג ב’ – והוא לא ימהר להצהיר על כך בריש גלי. כל שכן בחברה שהשם והמעמד עומדים בבסיס קיומה.
אותו ילד אינו מעוניין להיות חריג או להיחשב כילד ‘בעייתי’ ולכן מעדיף להדחיק את החוויה, וכשהוא מתבגר – במידה והחוויה לא עוברת טיפול, עיבוד וריפוי באופן מקצועי – החוויה תצוף ותטלטל את כל אורח חייו; במישור הזוגי, האינטימי, הרוחני, החברתי, הרגשי והנפשי.
מלכודת
אני לא בא כאן להתמקד בחוויה האישית שלי. אני, למזל חושיי המחודדים, ניצלתי מהם. אך מה עם כל אלה שאין להם פה ויכולת להתמודד עם מורכבות סבוכה שכזו?
כפי שציינתי, מצד אחד עומד הילד חסר הישע והאונים שלא מבין את העובר עליו. מהצד השני עומד לפנינו הבוגר התוקף – אותו אדם שקל לנו לשנוא ולתעב.
אותו אדם לא בהכרח יהיה פדופיל או סוטה מין כדי לרדוף אחר ילדים במים ובחדרי השירותים הצפופים במפגש הייחודי הזה עם עירום. מספיק שאותו איש בוגר יהיה איש יצרי, כמו כל איש נורמטיבי, אך עם מיניות שלא מצליחה לבוא לידי ביטוי בשום אפיק יצירתי וטבעי.
אותו אדם יכול להיות אדם נורמטיבי שהחסר המיני, היצריות והצורך בחום הופך אצלו לחולי נפשי, לאובססיה, מה שמותיר אותו לכוד בתוך חוסר אונים וטירוף משווע. אין לו פלטפורמה טבעית בריאה ליחסים מיניים תקינים, הוא אינו יודע איך להשתמש ביצריות, איך להתנהל עם הצורך, למי לפנות, עם מי לדבר, מול מי להראות, איך לפרוק את היצר בצורה בריאה ותקינה שבונה ולא הורסת. הוא לכוד בתוך מעגל דחפים ותחושות שאין לו מה לעשות איתם ולמרבה האימה הוא הופך לנשלט ביד הדחפים ללא כוונה רעה בהכרח.
יכולנו לעצור כאן. אך למרבה הכאב, התסבוכת הזאת לא נגמרת כאן. לאחר שנים אותם קטינים שנפגעו מתבגרים. ועל פי רוב, הם יפגשו הלאה במהלך שנותיהם את הבוגרים שפגעו בם (ואני מדגיש – לא בהכרח כל מקרה יש בו אונס או מעשה אלים. זה יכול גם להיות חוויה של חדירה לאנטומיה והמרחב הפיזי שלהם, נגיעות או מבטים שמערערים את הבטחון והגבול האישי, ובעיקר – העמדתו של הקטין בסיטואציה בה הוא חווה לראשונה חוסר אונים, איום, גסות, פריצת גבולות, חדירה אל הטריטוריה שלו – גם אם היא רק אנרגטית – ובדידות נוראה מול הבוגרים שאחראים על שלומו ובטחונו – כולל הוריו ומוריו).
המפגש לאחר שנים עם אותו בוגר שהטריד אותם בילדותם מעורר בהם את החוויה מחדש, ואין להם מושג או כושר שיפוט האם ואיך להגיב לכך כיום.
הפגיעה שחוו הילדים לא בהכרח מצדיקה אחרי שנים רבות פניה למשטרה ומירור חייהם של המטרידים. לילד המתבגר לא תמיד יש יכולת אובייקטיבית לתפוס את המציאות בצורה צלולה ועניינית. מה גם שהאמון הציבורי במוסדות המשטרה נמצא כיום בשפל, ופניה למעגלים הקרובים בחברה של המבוגר אחרי שנים תוציא את הנפגע מגוחך.
וכך השתיקה של הילד נמשכת. ברוב המקרים מסך של שתיקה יעטוף את הנושא, גם אחר שנתברר מקרה שכזה. בחלק מועט מהם יזרקו עקיצות ו’צחוק’ מר בין חברים לצרה, ובחלק מועט יותר יינקט מעשה אמיתי של ממש כמו פגיעת נקמה במטריד או הגשת תלונה.
לא איש בשורה אני היום. אין לי פתרון למצב דומה. אני רק יודע שחובה עלינו להיות ערים לעולמו האינטימי של הילד. לנפץ מסכי שתיקה. לעצור את השרשרת. ולא, לא בשביל לצאת ולהשמיץ. אלא בשביל אותם ילדים שממש ברגע זה מתעטפים בה, בשתיקה, בחוסר האונים; שקשה להם. בשביל אותם הורים שילדיהם מתבגרים ברגע זה, ומי יודע איזו בדידות ובלבול וטשטוש בחווית גבולות ה’אני’ שלהם אופפים אותם.