מונולוג שואף לאפס

מונולוג שואף לאפס (או לא להשוות את עצמי לאחרים)

תתקרבי, אני אומר לה. תגעי בי. אני רוצה להכיר את הגבולות שלי. את קווי המתאר שלי. פעם אוכל לגעת בך, פעם אוכל לגעת בכל.

אז אני רוצה. מתחבר לאני. מתחבר לרצון. ובתוך הרעש שלי אני רוצה להיות אני. אני רוצה להוציא ממני את כל החלקים שבי: האמנותיים; הפריקיים; התיאטרלים; המופרעים; הפראיים; המופתיים; השנויים במחלוקת; האחרים.

אני רוצה לבטא אותי. אני רוצה לתפוס מקום. אני רוצה להיות אני, בלי פילטר ובלי מסננת. אני רוצה לא לפחד שיראו אותי. אני רוצה לעשות את מה שאני. להתקיים בהוויה שלי. לתבל את החיים שלי. לזרום עם המסע שלי. להתחבר. להתמזג. לחיות כאחד את הגדולה ואת הכשלון, את היצירה ואת האכזבה; את האומץ ואת המחיר; את העוצמה ואת הכאב.

אני שואף לאפס; משתוקק לגלות את עצמי ולחיות את מה שאמצא שם. כל הדרך לביטוי, לתשוקה, לאמביציה, לאיזון – אני מקלף שכבות. נלחם בחנק, באילוץ, בכורח. מכה ברושם, בפוזה, בכיסוי התדמיתי, בלחץ החברתי, במאמץ הרגשי, בניסיונות לְרָצות; בקושי להרפות.

בצמרת ראשי מקננת לה כבר זמן רב הבנה די ברורה שאם אי פעם אשתתף במחקר סטטיסטי מקיף על רצונות, אתברר כבלתי ניתן לחלוקה ומיפוי. מתברר שאני מהמיעוט שנמנה על אחוז וחצי שמוכנים להיות הכל מהכל. גם מזה וגם מזה. כאשר לעיתים אין ממד של זמן ומקום. לגעת בכל. להיות שם. לחוש. לראות. להיות נוכח. להתפשט באינסוף הזה.

החירות האפשרית היחידה שלי היא להיות מי שאני ולתת לזה כלים. הונאה עצמית לא תעזור לי. עליי לדעת שאני לא הכי טוב, לא כל כך מושלם. שאולי מה שאני לא מרוצה מעצמי – מישהו אחר מרוצה ממני. והחיבור הזה הוא עונג צרוף. האמת היחידה היא שאני סך כל מה מאויי ורצונותיי; סך מה שהשגתי בכוחות עצמי; סך מה ששלי; סך כמה שאני מביא את עצמי; סך כל השתדלותי.

פגיעות של ביכורים

נחמן וייס 2.8.2015/059

מה טוב לדעת שיש מי שמבצע את חלומותיך עוד טרם מימשת אותם. לפני שהשמש הבליחה אל שמי החלב פקחתי עיניים סדוקות אל הרגעים הצלולים של הבוקר והקצתי בזינוק מהחלום הכי אמיתי שלי. בין חלום לחיזיון ראיתי את ספר הביכורים, פרי ידי, מונח על השולחן, שוכב רענן בכריכה רכה ואותיות דגושות. ספר עם גוף מוחשי ומידה ממשית. מסורק וריחני, בוטח בעצמו ועומד על עקביו.

הייתם צריכים להיות לידי כשאחזתי ביוצא חלציי, מלטף כל חלק בגופו; הייתם מסניפים יחד איתי את ריח הנייר, את ניחוח הדיו. הייתם נשבים בקסם האלגנטי והמסעיר של המילה הכתובה, האות הנהירה; שורות צמודות, שורות שורות: ערוכות. שואפות. מתערטלות. מזוקקות.

והנה ספרי. הנה עיבורי, התהוותי ולידתי. הנה תהליכיי וגלגוליי, שקיעתי וזריחתי. הנה נפשי, הנה חיי, הנה עולמי, הנה זכרונותיי. הנה אני, הנה הנני, הנה שייריי וחצאיי ופירוריי; הנה שלמותי והשלמתי חרותים עלי נייר, כתובים עליי.

אנשים יתגודדו ויקטפו את ספרי, כמו בננות שטועמים הישר מהקטיף. יקראו את אשר כתבתי, יעצרו וידלגו, יאטו וירוצו בקצב שלהם: אלמד אותם להבחין ולהתבונן, מחשבות יתעוררו אצלם, סדק יווצר בחומה שלהם. אחלק מפתחות לפריצת הכלא העצמי שלנו, אגלה מה אנחנו מדחיקים וממה אנחנו מתעלמים. חלקם יזדהו, חלקם יבקרו. אחרים יתעוררו ואחרים ישפטו. אלה יגזרו ואלה יגנזו. ולבסוף מה הועלתי? לשם מה אני כותב בעצם?

לפעמים אני חושב לעצמי שהגיע הזמן לאגד ולקבץ את כל הניירות, הטיוטות, שיירי המילים ופיסות הקשקושים שלי ולכרוך אותם. אך מה שבעצם תוקע אותי הוא אני. זה הפרפקציוניזם. זו החתירה לשלמות, הציפיה הגבוהה מעצמי, הביקורת העצמית, הצנזורה העצמית. אולי אין צורך שלכל מילה תהיה משקל, שכל תובנה תשאף לאיזון, שכל אמירה תתקבל על הדעת, שכל משפט ייתמך על ידכם. אולי לא כל אות צריכה לעבור מסדר בשלשות. אולי אין בכלל צורך לענות תשובה על שאלה קיומית, אלא רק לשאול אותה.

בתוך בליל המילים הניתזים, אציץ מהחלון ואצרח אל ככר העיר: …ומעכשיו כל יום אני אהיה שמח. מטרתי הייתה להיות כנה ולהתוודה לעצמי על מה שהנני. כי רך כך אוכל להזדהות עם הווייתי. רק בדרך שנסללת מתוך נפגעות אפשר ליצור עוצמה.

הרגע שחבר שלך נקרא “גופה”

הכל נראה לך חוקי, נשלט ומהונדס, עד הרגע שזה מגיע למישהו שאתה מכיר. אחד שלא סתם הכרת, אלא הוא היה חבר שלך, ובילה איתך ימים ובעיקר לילות, וטרמפיאדות ומסעות, אקשן והרפתקאות, מכתבים בדואר וחלופת עולמות של חברה, מוזיקה, שירה ושיחות על אהבה. ולא רק שעד לפני רגע הוא היה חי, אלא הוא היה חי מעל המידה, וזה שתמיד אמר: “יהיה בסדר” – כאילו שמבחינתו מוכרח להיות בסדר ושאפשר לעשות בסדר גם מהלא-בסדר וליצור קומדיה מהטרגדיה.

אתה מקבל את הבשורה ואז אתה לא יודע מה להגיד. וזה רגע משתק שבו אתה לבדך, מתפשט לרגע מהעולם יחד איתו, קופא ומסתחרר. אתה מרכין את הראש, מושך בשיער, דופק כמה נשימות בתחושה שהן אחרונות, מחפש מחסה, וכל הזמן הזה משכנע את עצמך בתקווה פנטסטית שחלה פה איזה טעות ותכף כולם יתנצלו על עוגמת הנפש. אתה שומע שצוות רפואי בא לבדוק אותו, ומקווה שימצאו דרך להנשים אותו בחזרה. ואז אתה שומע שחבר שלך נקרא עכשיו ”גופה” ואתה מתחיל לבכות כמו ילד קטן אבל מבין שאין לך גן משחקים לשחק בו.

ואז אתה שומע שהגופה ממוספרת. ואז שהגופה הממוספרת נלקחת לחדר קירור. ואתה מתחיל לקלל את העולם על המתיחה שנעשית כאן ולמה דווקא אותו. עד הרגע שאתה מפנים שחבר שלך לקח את זה ברצינות ושהוא באמת לא פותח את העיניים.

אתה חסר אונים ומזכיר לעצמך שקראת פעם על מקרים שהמת התעורר בפתאומיות. גם אחרי יומיים. או רגע לפני שהורידו אותו לאדמה, ומקווה שתהיה בסטטיסטיקה הזו. ואז אתה שוב חופר לעצמך (כי אין לך למי): האם זה סופי לגמרי? האם זה סופי סופי? איך לא הכינו אותך לסופיותו של האדם? האם סוקרטס שאמר שהמוות הוא לא שלילי גם איבד חבר פעם?

ואני אומר: למה דווקא הוא, והאם ישנו סיכוי שנפלה פה טעות? אני תוהה – לא אם יש חיים לאחר המוות – אלא אם יש מצב לחנינה מהמוות. ובהילוך סהרורי ניגש לקיוסק הסמוך, חוטף בירה מהמקרר, פותח אותה מבלי להתייחס למוכר שצורח אליי שכבר אחרי אחת עשרה בלילה. והוא לא מבין שעכשיו לא בא לי לחיות, ובא לי להיעלם, ושאיני חפץ לשוב אל ארבעת הקירות שלי עכשיו, אל הזכרונות, להיכנס למחשבות על בשר מזיע, צרחה אלמותית וסדינים נגללים על חיים שמתעמעמים.

נזכרתי בפעם הזו שהגנת עלי, חבר. זוכר? היינו בני 14, היה יום בחירות סוער בירושלים. קפצו עלינו שוטרים ותפסו אותנו על חם מרססים גרפיטי על קירות רחוב. מיכל הצבע היה ביד שלי באותה דקה. זינקת עלי, חטפת ממני את המיכל וצרחת על השוטר: “מה אתה רוצה ממנו? זה אני שריססתי, זה אני…”

הצטרפת למועדון ה-27. צעיר ויפה, מתוח כמו קפיץ. גבר גבר מאז ומתמיד; גבר גבר תישאר. תישאר לגדול לצידי גם אחרי שעזבת. אני שומע את קולך הנועז-לפעמים-מטיף. נדלק מהשובבות שלך, מהספונטאניות, מכושר-השדה שלך; נזכר בהתכתבויות, בהאזנה המשותפת למוזיקה וכתיבת הטקסטים שלהם. משמר בקופסה את אהבת הנעורים הזו ומתגעגע ומתגעגע.

שנה אני מסתובב על יד הקבר שלך ולא ניגש. איזה רגליים כבדות יש לשכול. ואני נשען על יד הקיר ומתבונן בתמונה שלך, צופה בשידור החי שלך. חושב מה היית אומר לי אילו היית כאן, צופה איתי על הגופה הארוכה שלך, מחוסרת הפעימה. הייץ נותן לי אגרוף חם, מתפוצץ מצחוק ואומר לי “יאללה, מה אתה נתקע על זה עכשיו. הדרכון עליך? בא נתפוס רכבת וואן ווי לאנשהו”.

אז להתראות חבר, שמור על עצמך ושלח משהו כשיוצא לך. שיר, ציור, לא משנה מה.