הרגע בו אדם מאבד את ענייני עצמו

אלו השופטים מחד, מתיימרים לייצג את האידיאל, ומאידך מצדיקים תעשיות ומסחר בשם הטיימינג הדתי. סיורים, תכניות רדיו וטקסי כפרות רווחיים, מגביות ופולחנים מזניקי עמותות, קמפיינים מניפולטיביים, רבנים במרצדסים לצילומים משותפים עם סלבריטאים וטייקונים, כיפות ושמע ישראל. ככל שהולכת ונהרסת האמונה של האדם בעצמו, כן מתחזקת אמונתו הלוהטת באידיאל אחר. במין צורך להיתלות על צוואר חסין אחר. אותו גואל בלתי מושג, הוא כביר ומושיע ככל שהאדם מוצא עצמו קטן, חסר ערך ונטול אונים. נכון שהתרוממות והנצחת צידוקו באידיאלים שדבקו בו או עליהם חונך, יהיה מובן ואנושי. ומאד יהודי. אך הרגע בו אדם מאבד את ענייני עצמו, מאימת הריקנות שבחייו, ומתיימר להתעסק בענייניהם של אחרים, ליישר אותם, להחכים כל שוטה ולרמוס כל סוטה, להרעיף על אחרים טובות או לרדת בזלזול לחייהם – זהו שתלטנות כמו אלטרואיזם, דורסנות כמו מסירות נפש, גאולת נפשם כמו השמדת השונים מהם – ולא כהגדרות הפוכות, אלא כמו האבסורד שבנביבותו ואפיסותו של האדם. בסוף התפילה, בקטע של ” לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, חיפשתי נוסחה אחרת. אנו כבר בירושלים. קודם כל נודה בעובדה. ובנייתה? לא תיעשה מאליה.

כאשר עיקרי הדת תופסים את מקום האמונה

נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי-דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת האלוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות. רבי אברהם יהושע השל

מלחמות שמצטלמות נהדר

בדרך כלל מלחמות מצטלמות נהדר. מסכות גז ותורים עם ילדים בידיים, ‘פטריוט’ מובל לעוד גבעה ירוקה, מילואימניקים מכתיפים קיטבגים ומטוסי קרב חגים. עד שלא נראה את ביבי על הבופור, את יעלון בחדר מלחמה, את מופז חוזר לפריים ופריצה חיה לשידורי הטלוויזיה – זו רק כוננות. והבעיה עם “כוננות” היא שעד שלא נראה את האויב ואת עיניו – הכל ייראה פתור, והעורכים ימשיכו לעסוק בשיווק סחורה צהובה צוננת.