הרגע בו אדם מאבד את ענייני עצמו

אלו השופטים מחד, מתיימרים לייצג את האידיאל, ומאידך מצדיקים תעשיות ומסחר בשם הטיימינג הדתי. סיורים, תכניות רדיו וטקסי כפרות רווחיים, מגביות ופולחנים מזניקי עמותות, קמפיינים מניפולטיביים, רבנים במרצדסים לצילומים משותפים עם סלבריטאים וטייקונים, כיפות ושמע ישראל. ככל שהולכת ונהרסת האמונה של האדם בעצמו, כן מתחזקת אמונתו הלוהטת באידיאל אחר. במין צורך להיתלות על צוואר חסין אחר. אותו גואל בלתי מושג, הוא כביר ומושיע ככל שהאדם מוצא עצמו קטן, חסר ערך ונטול אונים. נכון שהתרוממות והנצחת צידוקו באידיאלים שדבקו בו או עליהם חונך, יהיה מובן ואנושי. ומאד יהודי. אך הרגע בו אדם מאבד את ענייני עצמו, מאימת הריקנות שבחייו, ומתיימר להתעסק בענייניהם של אחרים, ליישר אותם, להחכים כל שוטה ולרמוס כל סוטה, להרעיף על אחרים טובות או לרדת בזלזול לחייהם – זהו שתלטנות כמו אלטרואיזם, דורסנות כמו מסירות נפש, גאולת נפשם כמו השמדת השונים מהם – ולא כהגדרות הפוכות, אלא כמו האבסורד שבנביבותו ואפיסותו של האדם. בסוף התפילה, בקטע של ” לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, חיפשתי נוסחה אחרת. אנו כבר בירושלים. קודם כל נודה בעובדה. ובנייתה? לא תיעשה מאליה.