החסיד שלא ידע זקנה

לא נח לרגע. רבי משה בורשטיין | צילום: יוסי גולדשמידט

היה זה שעה שבין חצות היום לבין דמדומי החמה האוקראינית טרם התקדש חג. אלפים פוסעים בקצב מהיר בתוך מסלול מאולתר בין ספסלים שהועמדו בשורה והובילו את ההמון, כמו סרט נע, אל מצבת הציון- לתת נשיקה ולהמשיך.

ערב ראש השנה האחרון. יהודים מכל הזנים ובכל הגילאים נדחקים בזה אחר זה, לא מתעכבים לרגע, נושקים למצבת השיש הלחה ומפנים את חלל הציון לבאים אחריהם. בתוכם, בדינמיקת לוחם יהודי נדחק בחריצות ובחסינות ישיש נמוך קומה, גוו כפוף מעט, פניו קמוטות ושערותיו מתבדרות בקצב הילוכו. פוסע כעיקש, ומתקדם בצעדים קצרים אל ציון המצויינת.

ללגום עוד מעט

מאחריו ומלפניו חולפים אלפים, נערים וזקנים כאחד. ‘מתקרבים’ טריים ו’עובדים’ ותיקים בחוליה אחת. אלו שרוטטים ורועדים מפני קדושת המקום ואלו שניגשים בשביל הזכות הפשוטה. והוא בתוכם. כאחד העם. כחסיד ברסלב פשוט שכל מגמתו היא להגיע אל הציון הקדוש.

והוא מתקדם, מתרגש משל מגיע לציון הקדוש בפעם הראשונה. התבוננתי בדמות הפוסעת, עקבתי אחר כל תנועה ותנועה והתחקתי אחר מלמולי שפתיו החרישיות. השתדלתי לספוג כמה שיותר, לחרוט בזכרון כמה שאפשר. ללגום עוד מעט מתמצית כוחותיו האחרונים של זקן חסידי ברסלב, רבי משה בורשטיין זצוק”ל.

במשך כל שנותיי הצעירות ניצלתי כל הזדמנות כדי להתבונן ברבי משה, ובכל פעם מחדש איחלתי לזכות לשוב ולראותו כך גם בעוד שנה. דמותו יצאה דופן, יהודי שלא נח לרגע ומעורר השראה בכל תנועה. כנער ויניק שזה עתה התחיל את חייו וקם ביתר עוז לנצל את שנותיו החסונות – כך ראיתיו בכל השנים. זקן מאוד אך יניק ממש. הפעם התבוננתי בו בדריכות וצימאון יותר מבכל פעם. בכל פעם חשבתי על העובדה שמא תהיה זאת הפעם האחרונה.

הנשמה בוערת

עיניו לחות, חלושות אך יוקדות. סביבו כמין הילה של אור, שכבה שעוטפת אותו ומפרידה בין עולמו המלא והגדיש לקלחת האנושית הרועשת סביב. בתוך העולם הפנימי הזה טמונים עשרות שנות עמל ויגיעה. ביערות פולין העויינות או בירושלים השלווה, בקור ובחום, בכל העיתות ועל אף כל   הנסיבות- חצות זה קינה ולב משתפך, שחרית זה ותיקין, ותפילה זה תמצית הנפש וגוף סחוט עד תום. הנחת תפילין זה בכוחות עצמו ושמונה עשרה היא עמידה על הרגליים. הגוף חולה, אבל הנשמה, הנשמה, בוערת. אין פשרות. יש חובה ויש תפקיד. לא עת לכרוע תחת הזקנה, זקנה היא לא מנת חלקו. נין צעיר שיגש לתמוך את גופו החלוש יקבל סירוב רוטן “תבוא עוד 10 שנים, לא עכשיו.” כוחות אדירים  שרכש בעבודה עצמית, מדרגות אליהן לא הגיע בקפיצה. נאבק עם גופו ונלחם עם שעון החול. יש  הרבה לחטוף, לנצל כל שניה, אין זמן לעצור ולו לרגע קט.

העיניים שחזו בשרעפי קודש של שלושה דורות אחורה, אלו שהותירו חותמם בעבודת ה’ וסיגופים מופשטים מהעולם הגשמי. הגוף הצנום ששרד את מלחמת העולם הראשונה, השניה מאורעות ופרעות, ואיבדו את כל אשר להן. הילד הפולני שזחל על פסי הרכבת, עבד אדמה ושרד ארצות לא זרועות של העולם הפרמיטיבי קומוניסטי הישן. היהודי שניצל לא פעם וקיבל את חייו פעמים רבות בניסים של ממש. האחרון שבחבורה, השריד האחרון לדור דעה ועובדי ה’.

פרידתו של תלמיד מובהק מרבו

רבי משה, שהשתיקה נחלתו, פרוש מכל העולם הזה ונטול גינונים שקר וכבוד כמרחק רקיע. ראשו צלול, כושר שיפוטו חד, ערכיו ועקרונותיו חותכות וחורצות, הליכותיו נחושות והנהגותיו מוצקות בכל דיבור ומעשה. הספר פתוח בעקביות מול עיניו ושפתיו לא מרפות. חילוץ עצמותיו נעשה בשעה שצאצאיו רוכנים מעליו ומאזינים בעוד ניגון שנזכר מילדותו, תו ותו בדיוק מוחלט והקפדה על שורשי המנגינה.

בעת שפסע רבי משה ביציאתו מאוהל הציון עמדה החמה אדמדמה באופק שממערב ואת מחציתה כבר הסתיר ראש ההר. זאת הייתה פרידתו של תלמיד מובהק מרבו. את המפתן הוא חצה עם תרמיל עמוס מאה שנות עבודת ה’ שאין כמותן תוך הילוך פסיעה בפסיעה בדרכו של רבו בו דבק משחר נעוריו.

על דמותו וגדולתו של רבי משה לא יספיקו יריעות ארוכות כדי לבטא או לספר, גם לא על קצה המזלג. רב הנסתר על הנגלה וחותמו יחקק לדורות ארוכים על קרוב לעשירית הרבבה של צאצאים שזכה לראות בחייו, דורות שימשיכו להתרבות ולפאר, על אלו ועל עוד דורות ארוכים של חסידי ברסלב.

למאמר באתר כיכר השבת: החסיד שלא ידע זקנה / נחמן וייס נפרד

ראיון בפרוייקט בצלמנו כדמותנו

הצלמים הבולטים במגזר מספרים: איפה התחלנו, מה השיא, את מי היינו רוצים לצלם, ואיזה אירוע בלתי נשכח

יקי אדמקר, בחדרי חרדים

שם: נחמן וייס • צילום זה נשמה, גיל: 22, מקום מגורים: ירושלים/ניו יורק

תחילת הדרך: בגיל 8. “בתור ילד הייתי אוהב להביט בטבע במשך שעות ארוכות, היו לי הזדמנויות

להעמיק את זה בימי שישי כשאימי נהגה לקחת אותי לשוח בטבע ולהכיר את העולם דרך הנשמה. היו לי רגעים של התבוננות והתעמקות שהעבירו בי רעידות עם המחשבה ‘אם הייתי יכול להקפיא את הרגע הזה, את הזווית הזו ולשמור לתמונה’.

צילום זה נשמה. וייס

החלום התגשם כשהצטיינתי בחידון ארצי וקיבלתי מתנה מצלמה מפלסטיק, הכי פשוטה שיש, מאז התחלתי להביט על העולם דרך העדשה. הייתי מתמקד שעות, מחפש את הקומפוזיציה המדוייקת עד שהייתי לוחץ ולוכד. החזקתי מצלמה עוד טרם זה נתפס בחברה ככלי לוויה בלתי נפרד מהמציאות האנושית.”

המקצוע העיקרי: לא. “צילום זה הרבה נשמה, רגש וסבלנות. אני נותן בתחום יותר ביטוי לנפש מאשר מסחר. ב”ה יש עוד תחומים שהתברכתי בכשרון ואעשה בהם חיל.”

מקום עבודה: עצמאי. “אני עוסק בפרויקטים אישיים של שימור ותיעוד. יושב בארכיונים ועל אוספים אישיים של אנשים ואוגר ללא הפסקה. יש לי כיום את הארכיון הכי מקיף ומאורגן על חסידות ברסלב, ואני משחרר טיפין טיפין מידי פעם, למגזינים, כתבות וספרים שיוצאים בחצר. בנוסף, משמש כתב עיתונות ושואף להיות עיתונאי אותנטי וסופר”.

שיא הקריירה: ההסתננויות הליליות לשכם בלילות. “הייתי היחיד שמביא מצלמה, היו גוערים בי אבל לא וויתרתי, תיעדתי את שלבי הרס קבר יוסף שלב אחרי שלב, תקריות עם מחבלים, מרדפים בבלאטה, 40 איש על משאית בקר עטופים בטליתות בהסתננות לקבר ועוד סצנות עוצרי נשימה שלא תמצאו גם בהוליווד”.

החלום לצלם: אלף צאצאים שלי, עוד בחיי.

אירוע שלא תשכח: 2 ילדים ואב שתפסו את עיני בל”ג בעומר ברחבת הריקודים, עיניים טהורות ומבט זך, בשתיקה ובאצילות מתבוננים במדורה. משהו שם היה מיוחד, נוגע ללב. תיעדתי, ואחרי שעות שמעתי שנהרגו בתאונת דרכים.

פרגן לצלם אחר מהתחום: “במיוחד בתחום הצילום א”א לפרגן או להחשיב אחד יותר מהשני. כל אחד זה זווית, כל אחד זה מבט, כל אחד זה צבע. כולם מקסימים, כיף לעבוד עם כולם”.

לכתבה המלאה: יקי אדמקר, בחדרי חרדים פרויקט ענק ומיוחד: 20 צלמים בראיונות אישיים

#צלמים #בחדריחרדים #נחיוייס #יקיאדמקר #צילום

ביבי, עכשיו תורך

נתן אור ירוק. ראה”מ מנחם בגין

“הכור האטומי בעיראק שהכין פצצות אטומיות איננו עוד. לא קיים! לא יהיה עוד!” קרא המנהיג הדרמטי במשקפיים העבות אל מול ההמון המריע העומד למרגלותיו. “ילדי ישראל יחיו ויקימו בתים. עם ישראל יחיה בארץ ישראל לדורי דורות ולא יהיה מחריד. זאת הייתה פעולת הישע למען עמנו ובעיקר למען ילדינו!” הכריז ראש-הממשלה מנחם בגין בדיוק 30 שנה אחורה, אז קיץ 1981, על ההתקפה המוצלחת שביצעו שמונה חיילים ישראלים בשתי רביעיות מטוסי F-16 בעזרת 12 פצצות במשקל 2 טון כל אחת, על הכור הגרעיני ´אוסיראק´ במתחם טוואיתה שבעיראק. “בתוך שעה וחצי שבו חיילינו לבתיהם בשלום בריאים ושלמים”.

כששר ההגנה האמריקאי דאז קספר וינברגר שמע על התקיפה והבין שישראל לא התייעצה ואף לא עדכנה קודם את ארצות-הברית, הוא הורה לעצור משלוח של מטוסים צבאיים שהיו אמורים להעניק לישראל. בגין ששמע על כך השתלח בוינברגר: “האם שמעת אי-פעם על מיליוני יהודים שהובלו לתאי גזים ושם הופעלו נגדם גז ציקלון?! אתה מעניש, לא את המרצח שהכין פצצות אטומיות, אלא את המתגונן שהשמיד את הכור הארור הזה”.

חודשים קודם קרא סדאם חוסיין והצהיר בנאומיו ובכלי-התקשורת כי ישראל אסור לה להתקיים והבטיח לפתח פצצה אטומית ולהשמיד אותה.

האיום היה מוחשי. יחסיהם של מדינות רבות עם העולם הערבי בכלל ומשטרו של סדאם חוסיין בפרט, היה אינטרס לאומי בעיניהן ולכן תמכו בו וסייעו לשאיפת העיראקים לייצר נשק כימי. גם אחר ההפצצה לא נרגע הדיקטאטור המגלומן בעל השליטה המסחררת, ופנה עוד וביקש מהעולם: “הבו לנו פצצות אטומיות”.

רק במלחמת המפרץ הבינו את המשמעות

מתנגדיו של בגין (אנשי המערך, מתנגדיו לבחירות שהתקיימו שבועות לאחר מכן) טענו שהתקיפה נעשתה לשיקום מעמדו של בגין ולצורכי בחירות, ואמרו שלא היה כל סיכון מהכור. לימים, 10 שנים מאוחר יותר, בשיאו של מלחמת המפרץ, כששמי ישראל הוארו בסקאדים העיקשים ששלח סדאם מעיראק ועם ישראל נדחס במקלטים המוגנים רכונים על מכשירי הרדיו במסכות אב”כ – רק אז הבינו, גם הם וגם ארצות-הברית של אמריקה, מה באמת היה קורה אילו לסדאם היו פצצות גרעיניות.

מנחם בגין, האיש וה´מהפך´, היה מנהיג בעל אידיאלים ועקרונות מושתתים ששידר יושר ונחישות עזה. היה איש לוגי, רציונל ושקול דעת, ונחשב, על אף מתנגדיו אז, לאחד המנהיגים הגדולים והמוערכים בתולדות מדינת ישראל. עם בעיית הפלסטינים הוא שינה מיסוד את שיטת ההגנה. לא להמתין שהמחבלים יפגעו ורק אז לצאת לפעולות תגמול. בגין הוביל קו אחר, להקדים רפואה למכה, כמו שהסביר באחד מנאומיו: “אצלי אין ´תגמול´. אצלי יש יוזמה מונעת: אני מורה לחיילים לצאת לקראת המחבלים, לחדור לבסיסים ומטרות שלהם, ושם לעשות בהם שפטים.”

שבו לבתיהם בשלום. הטייסים

בראיה היסטורית, תקופת כהונתו של בגין הייתה נקודת מוצא של המדינה. ההכרעה על  קיומנו כאן. נקודה ששינתה ושמרה על ערכינו וכוחנו על כל גילוליהם, מה שבא לידי ביטוי מוחשי בשנים אלו. בגין היה עומד בגבעות ישובי ההתנחלויות וצועק בגרון ניחר “אני מנחם בן זאב וחסיה בגין, מתחייב שלא להחזיר אף שעל מיהודה שומרון עזה והגולן”.

הוא נלחם נגד פשרות טריטוריאליות, ואינץ´ אחד של אדמה לא יצא מידיו. העצים את התנחלויות וסיכל כל אפשרות למדינה פלסטינית. הוא הכריע את ספקותיו של ראש-הממשלה דאז יצחק רבין ונתן את ההחלטה האמיצה לצאת למבצע באנטבה כדי להציל למעלה מ-100 יהודים שנלקחו בשבי כבני ערובה עבור משא ומתן לשחרור מחבלים. הוא לא התרפס על סינורם של מדינות אמריקה ואירופה. ידע שאין הפלסטינים מעוניינים במשא ומתן אמיתי לשלום. החדיר את השיטה להקדים רפואה למכה; הקים כח הרתעה חזק מול הפלסטינים והפציץ את הכור העיראקי שאיים על קיומו של ישראל.

ישראל למודת מלחמות רבות על אדמתה, אף קשות בחלקן, אך בכולן הצליחה. מנהיגים פוליטיים עובדים הכי חזק לפני סיום הקדנציה על מנת להשיג רוב דחוק. זה הזמן שהם מתעוררים, רגע לפני שיתמודדו שנית, כשהכסא הנחשק כבר מתערער אולי ישאר אולי לא. הם מחפשים הישגים בתקופה זו, תקופה של מבחן תוצאות. לבנות מהלכים, שינויים, ללבות מוטיבציה ובעיקר “לגרד” עוד כותרת בעיתון, כשאז הם גם מראים פתאום שאינם מהססים להילחם.

צא ולמד

כבוד ראש-הממשלה, זה הזמן שלך. צא ולמד מהי מדיניות מול עם אספסוף שכולו מחבלים בפוטנציה. צא ולמד מה עושים בשביל חייל שנחטף. צא ולמד מה ערכה של פיסת אדמה בארץ ישראל. צא ולמד איך מגיבים לעריץ המתחקה להיטלר שמבטיח להשמיד את ישראל. צא ולמד שוב את תוכן ועקרונות ספרך. אולי שכחת.

הופצץ. הכור בעירק

את הכהונה הקודמת ב-1996-1999 סיימת באקורדים צורמים ובתבוסה מהדהדת. היה נדמה שיצאת ולא תשוב עוד אחר התבוסה שנחלת, אך איכשהו אחר עשור נסללה דרכך שוב לכסא ראשות הממשלה. ההגיון אומר כי ראשי-ממשלה בכהונה שנייה, הם מצליחים יותר, אחר ניסיון ותהיות שחוו והשאיפה להיסטוריה שבוער בהם יותר מכל. משמע, לבצע מהלכים נועזים ופורצי דרך, שלא יחרטו את שמו סתם כראש-ממשלה תורן, אלא כמנהיג שהשפיע על ההיסטוריה.

ייאמר לזכותה של ממשלתך שהיא הרחיבה מאוד את ההשקעות בחינוך, תרבות, חברה וכלכלה. יש עשייה, אך לא זיהינו תעוזה כלשהי במדיניותך בשנתיים האחרונות. בתחום המדיני הצטיירת כמי שנושא נאומים מרשימים אך קופא על השמרים, וכמי שדי לו באסטרטגיית הישרדות. חסרה מאוד תחושת החזון והמנהיגות בעוד הנרטיב שמוכתב כאן – שאנו כובשים ולא לגיטימיים. אולי זה ההססנות וחוסר היציבות שלך בקבלת החלטות, עת אתה מתרוצץ בשטחו האפור של הסוגיות המדיניות-בטחוניות, מה שגם מאפיל על כל התחומים האחרים הטובים. התחושה האישית היא שראש הממשלה נתניהו עושה, אך כל זמן שזה לא יוצר מתח עם בעלי בריתו.

להותיר חותם. בנימין נתניהו

מנחם בגין ביצע את ההפצצה הראשונה אי-פעם על מתקן גרעיני. ג´ורג´ בוש חילץ את העם העיראקי משליטה קומוניסטית ולכד את סדאם חוסיין למשפט צדק. ברק אובמה דיכא ופירק את תאי הטרור בארצות הטליבאן וחיסל את הטרוריסט מספר 1.

עוד מעט יבואו בחירות, ביבי. אם תאמר “איני יכול עוד” בעוזבך, המשמעות כבר תהיה שונה. השאלה לאן תרצה להגיע בסוף, ואיך. המניע המרכזי לפעולה של האדם ושל מנהיגים בפרט – לאחר הצורך בהישרדות ובטחון – איננו רק ההגשמה העצמית כי אם השארת חותם. רושם, סימן, השפעה ועקבות. להשאיר את רישומם על הזולת.

בוש האב אמר פעם לבוש ג´וניור: “מלחמה אסור לגמור מוקדם מידי”.

תתחיל אותה, לפחות.

הכתבה המלאה: נחמן וייס, כיכר השבת ביבי, עכשיו תורך

#אירן #בנימיןנתניהו #כוראטומי #מנחםבגין