תפסת מרובה / שיר ליום

וְהַחַיִּים חוֹלְפִים כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כַּלֵּה כְּרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכֶחָלוֹם יָעוּף תָּפַסְתָּ מְרֻבֶּה – תָּפַסְתָּ לֹא תָּפַסְתָּ – לֹא תָּפַסְתָּ כִּי אַתָּה הוּא הָאָדוֹן עַל מַעֲשֵׂי יָמֶיךָ חָפְשִׁי לְחֵרוּת פָּתוּחַ לִדְרוֹר מְשֻׁחְרָר לְהַרְפּוֹת מְיֻמָּן לְשַׂגְשֵׂג רַשַּׁאי לִהְיוֹת בֶּן חוֹרִין הַפּוֹדֶה עַצְמוֹ מִן הַמַּאֲבָק פּוֹרֵחַ בְּזֶה הָרֶגַע

© נחי וייס, יולי 2017

רגע לפני שספרי ‘קבר יוסף; כך נפרצה הדרך’ יוצא לאור

בימים אלה אני לא מצליח לעצום עין. כל תא בגופי רוחש ורוטט מהתרגשות ותחושת סיפוק, כאילו מרפרפים בתוכי אלפי פרפרים, וההשתוקקות שהולכת וגואה היא רק להגיע כבר לעונג של ההוצאה לאור. אחרי למעלה מעשור של ליקוט אקטיבי-אקראי של חומרים, וכשנה וחצי של עבודת ליטוש, עריכה ואריזה אינטנסיבית, ובזכותם של אנשים טובים ואהובים שהיו לצדי ותמכו ועודדו לאורך הדרך – הגעתי לשלב האחרון של כתיבת ועריכת הספר שלי “קבר יוסף; כך נפרצה הדרך” – מסמך דוקומנטרי-היסטורי שיכלול בכ-450 עמ’ בפורמט אלבומי את סיפורו המקיף של הקבר בשלל המישורים והסוגיות: ההיסטורי, הבטחוני, יומני מסע ומאבקם של חסידי ברסלב לסלילת הדרך מחדש אל הקבר, תחקירים, מסמכים, צילומים, תמונות חזית, קטעי עיתונות, מאמרי אישים ומנהיגים ועוד. אז כמו היריון שעבר את התאריך, אני חש בימים אלה את הרצון והדחף לרדת כבר לדפוס, לפלוט את הבייבי מהמכונה, לדפדף בלהט בין עמודי הצבע הריחניים וליהנות מרעשי הרקע. זהו בעצם ספר ראשון שמתפרסם על האתר המרתק הזה בלב שכם: מוקד הזדהות, חיבור ויעד הן במישור הפרטי והן בתולדות המקום ובדמות שמאחוריו, השוזרים לאורך ההיסטוריה ממדים ציבוריים, לאומיים וכלל אנושיים כאחד. בתקופה הזו אני יגע אחרי אפשרויות להוצאה לאור – אם באופן פרטי, אם דרך מו”ל. לצד משאים-ומתנים עם מו”לים לסוגיהם, אני עדיין רוצה לנסות עוד אפשרויות והצעות. אשר על כן, איחלו לי בהצלחה! ומי מכם שיש בידו המלצות על מו”לים, קרנות, מתכונות לגיוס המונים ושאר רעיונות שאולי באמצעותם אשיג את את ההגשה, החשיפה והתפוצה הכי טובה – אני כאן באהבה ובהערכה גדולה,

נחי

דווקא אחרי שלא ראית אותו

בתהליך של חיפוש, אתה מבין שבחינוך והנתונים שקיבלת במהלך החיים יתכן שהסביבה הרחיקה אותך מהנקודה הכי פנימית אותנטית ושורשית שאמורה להנחות את החיים שלך. ואחרי שאתה ממציא כל מיני אידיאלים ורעיונות ועיסוקים והסחות דעת ותדהמות שיסבו את דעתך מהצער ומחוסר המשמעות שבחיים נטולי אותו חיבור פנימי, אתה מתחיל להבין שתהליך של התבגרות והשפעה ותמורה, מתחיל בהבנה שאתה צריך למסור את נפשך על אותה אמת פנימית שלא מרמה אותך.

זה קשה. זה ויתור. זה מחייב. זו אחריות. זה לחולל תמורה שמנטרלת את האגו שלך. לוותר על כל מה שאתה חושב שאתה יודע, כי אתה בתוכך יודע שאתה לא יודע כלום. זה להתייצב עירום ועריה נוכח הנרטיבים הקרואים עובדות-חיי וכל זיבולי המח והמעגלים שלא מובילים אותך לשום מקום. לתת לכל לדום סביבך. להניח לך.

טולסטוי האמין שהפתרון לכל בעיות האדם והאנושות טמון בטבע האדם וביסוד טבוע ומובנה (“ניצוץ אלוהי”) של אהבה טהורה שמושכת אותנו כל הזמן לאחדות. האהבה הזאת היא הגורם המושך בני אדם זה לזה, ובין האגו שלך לבין עצמיותך האמיתית. כמו שהוא ניסח: בכל פרט ישנו יסוד רוחני שמעניק חיים לכל מה שקיים, והיסוד הרוחני הזה שואף להתאחד עם כל מה שדומה לו בטבעו, והוא משיג מטרה זו באמצעות אהבה. זה תורשתי לטבע האנושי ומכיל את האמת יותר מכל.

ככל שדבר הוא יותר אמיתי, כך אתה פחות יכול לראות אותו. כשאתה זוכה לראות את כל הדברים שקשה לראות, אז אתה פוקח את העיניים והכל ברור לך. אתה מרגיש כאילו ראית את זה כל הזמן. כמו שהדבר העמוק והאמיתי ביותר בעולם הוא אהבת איש או אשה, אבל את האהבה אי אפשר להוכיח ואי אפשר להצביע עליה. כך שורה האלוהות בכל פינה, וזה הדבר הכי אמיתי ומדויק בעולם. קשה לראות את זה, אבל דווקא אחרי שלא ראית אותו – אתה יכול לראות אותו בהיר יותר, מדויק יותר, חזק יותר. בכל מקום, בכל פרח ואבן, בכל מילה שנאמרת, בכל תנועה סביבך, בכל אירוע שקורה איתך, בכל תהליך.