בוקר ברומא

מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר אֲנִי קָם וְעוֹזֵב אֶל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת וּמָה שֶׁמְּנַחֵם אוֹתִי הִיא הַיְּצִירָה; זוֹ הַמַּשְׁאִירָה אוֹתִי חֵלֶק מִכָּל שִׁבְרֵי הַחַיִּים הַלָּלוּ:

הָאִשָּׁה הַהִיא, הַמִּרְפֶּסֶת הַהִיא, הָרוֹכֵל מִפִּנַּת הָרְחוֹב, פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת, הַהִתְפַּעֲלוּיוֹת, הַיְּצָרִים – כֻּלָּם נְמוֹגִים כְּמוֹ חֲלוֹם כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ

עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר בְּסִפּוּר אַחֵר אַךְ הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי וְהַתְּמוּנוֹת שֶׁלָּקַחְתִּי שׁוֹמְרִים אוֹתָם עָמֹק בְּנַפְשִׁי

עוֹד רַכֶּבֶת עוֹד תַּחֲנָה עוֹד צְפִירָה וְעוֹד שִׁעוּל מֵאֶגְזוֹז עָשֵׁן הַמַּצְלֵמָה מַעֲנִיקָה אֶת הַסָּאוּנְדּ-טְרָאק עוֹד אִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ וְיֶלֶד נִרְגָּשׁ מִגְּלִידָה זוֹלָה עוֹד פְּעִימוֹת גּוֹרָל וִיצִירָתִיּוּת עוֹשׂוֹת לַסִּפּוּרִים שֶׁלָּנוּ לְהִתְרַחֵשׁ בְּדִיּוּק כָּךְ

איטליה, אפריל 2017