מדגים את שמשון הגיבור. לוגאסי
כדי להכניס את המנוע של שלומי לוגאסי וחבריו לפול גז הם רק צריכים שיקרה לפתחם אתגר, הרפתקה, דבר חדש. הם העמיסו תרמיל בשימורי טונה, קרקרים וספרי קודש, הכתיפו אותו ויצאו לדרך וגבולים. נחתו בקזבלנקה, חצו את מרוקו, עלו רכסי הרים וירדו עמקי נחלים …וימות מלוחות בנסיעה על ג’יפים וברכיבה על חמורים, ובלב מדבר סהרה הלוהט נחשפו לתגלית עוצרת נשימה: בית המקדש השלישי במלא הדרו ● נחמן וייס עם יומן מסע מרתק בעיתון ‘בקהילה’ על החבר’ה ששבו בבגדי כהונה
הכתבה המלאה בפנים
נחמן וייס | צילומים נפתלי צמח
היה זה עוד מסע עתיר גילויים ממסעותיו של שלומי לוגאסי בארצות הכדור. במפגש מוכר של שעת ערב עם חבריו התגבשה ההחלטה לצאת לדרך תוך שמסמנים את היעד הבא: מרוקו. כדי להכניס את המנגנון שלהם לפעולה הם רק צריכים אתגר, הרפתקה, דבר חדש. ויותר, שהאתגר יהיה לא נדוש. ובמסע הזה הם גם שבו עם משהו חדש וחשפו בית מקדש שלם במדבר סהרה.
שלומי לוגאסי, אברך חסיד ברסלב ואב לשלושה, תושב צפת ומדריך בישיבה לצעירים. לוגאסי שהה במשך תקופות ארוכות בעיירה אומן שבאוקראינה והוסמך לעסקנות מקומי במשך ימות השנה למען הבאים לבקר בציונו של רבי נחמן מברסלב. כ”כ שימש כמשגיח כשרות במעז’יבוז’ שבאוקראינה ועד היום נחשב לאיש דומיננטי בחסידות. את לוגאסי הלהיבה ההזדמנות שנקראה לדרכו- לבקר בארצות מסורת אבותיו. בבוקר שלמחרת, החורפי כאן-חמסין שם, ארז לוגאסי את עצמו במעיל עבה, הכתיף תרמיל, נטל מקל עץ ויצא לדרך עם פמלייתו. תיק הגב הטיפוסי של לוגאסי נראה נלקח מאפסנאות קֶלֶט של בסיס צבאי, רצועותיו מצולקות, שרוכיו בלים, ולא די לו בזה אלא טורח בשובו מכל מסע לשפשפו בחול כדי שיידבק בו ברק של ותיקות. הצצה לתאים הפנימיים מגלה בפנינו: טלית ותפילין, שני ספרי קודש וסידור תפילה, כובע שמש, פנס, שימורי טונה ותירס, סנדוויצ’ים בניילון נצמד, סכו”ם דל וחטיפי שוקולד.
לוגאסי וקבוצתו מונים אוסף של חברים מירושלים, בני-ברק וצפת, כולם אברכים חסידי ברסלב. ביום חמישי בבוקר עזבה הקבוצה את ישראל עם צרור כסף קטן וחבילות מצומצמות, הניחו צדקה ונשאו תפילה קצרה לברכת הדרך. תוך שעות ספורות המריאו לטורקיה. במטוס מרוקאי ישן מרופד בשטיחי קיר נכנס מסעם של החבריה להילוך שני כשאת סביבתם הקיפו נוסעים עם ג’אלביות, תרבושים וזקנים ארוכים. משדה התעופה בטורקיה המריאו לטיסת 6 שעות לעבר העיר הגדולה של מרוקו- קזבלנקה.
עם רדתם מכבש המטוס בשדה התעופה בקזבלנקה, התעוררו בעיניהם האגדות המסופרות על התרבויות המסורתיות וסגנון החיים השמרני של האזרחים ובאפם החלו לעלות ניחוחות מבית אבא.
ממרכז התחבורה הראשי של מרוקו – קזבלנקה – עלו על מונית לעיר-הבירה רבאט. בדרך חלפו על פני שדרות נרחבות, בניינים וקניונים מודרניים, צמתים בעלי חמישה זרועות ככוכב, ומבנים עוצרי נשימה המצטיינים באדריכלות מהטובים בעולם כשלמול הפשטות והפרימיטיביות עומדת גם אווירה אדמיניסטרטיבית שאופפת את האזור כולו.
דגים אסלים
בליל שישי עולה הקבוצה על מונית מקומית בפאתי רבאט, על מנת שיוביל אותם לצפון-מערב המדינה אל העיר וואזאן, שם מבקרים בציונו של רבי עמרם בן דיוואן, ולאחר תפילה במקום ממשיכים לשכונה היהודית שם פורקים את חבילותיהם אצל משפחה מארחת ונשארים לשבות בקרב בני הקהילה. השבת הספיגה בבני הקבוצה את סלסולי נוסחאות התפילה וחריפות הדגים, כשהשהות במחיצת המקומיים הקנתה להם גם מספר ניואנסים וכללי התנהגות חברתיים אותם אימצו להמשך הדרך.
אחר סעודת ‘מלוה מלכה’ עוזבים את וואזאן לעבר העיר פס שבמרכז המדינה, העיר בה מתגוררים הדור המהפכן, השמרנים, הדעתנים והמשכילים של מרוקו, העיר בה חיו הרמב”ם, הרי”ף ועוד הוגים ופוסקים גדולים לאורך ההיסטוריה. פס נחשבת לאחת הגדולות בעולם ויש בה אלפי רחובות חסומים לכלי רכב, והגישה בתוכם נעשית רק באמצעות אופניים וחמורים. בבוקר יצאו לבקר בקברה של הנערה היהודיה סוליקה חגוואל שמסרה נפשה על קידוש ה’ בעקבות סירובה להמיר את דתה.
יחס חם
ביום שני בבוקר המירו עוד צמד דולרים אמריקאים בעד מטבעות מקומיות והמשיכו את מסעם. משם נסעו להילולא בתולאל שם התקיימה הילולת רבי יצחק ב”ר יעקב אבוחצירה. בכל כניסה ויציאה של עיר פרוסים מחסומים משטרתיים ועליו עומדים שוטרים מרוקאים ומקבלים בחיוך וחמימות את הנוסעים העוברים ושבים המתבקשים לעצור לבדיקה שגרתית קלה. במבט ראשון חזותם של השוטרים דומה מאוד לשוטרים הפלסטינים בשטחי הרש”פ בישראל, אך למרות זאת, התנהגותם היא חיובית כלפי היהודים המקומיים והתיירים המבקרים. הם מעניקים יחס חם, מתעניינים ברגישות ומשיבים בשלום ובכבוד. בימי הילולות יהודיות במדינה, נוצר תיאום בין כל יחידות המשטרה המתפקדים לשרת את האירוע למען הסדר הטוב, וכבר ממרחק של עשרות ק”מ ממקום הציון, עומדים השוטרים ומציבים שלטים ותמרורי הכוונה המסייעים ליהודים להגיע ביעילות עד למקום.
בכל לילה עושים החבריה את שנתם במקום אחר. לילה בבית מלון מפואר, לילה באכסניה, לילה אצל מארח טוב-לב ולילה בצריף עץ ציורי. היה גם לילה שלא ישנו. ביום שלישי בלילה קבעו לישון בבית-מלון בעל סגנון עתיק-מפואר שהכניסה אליו נעשית דרך פארק עצים רב-גוון, מזרקות מים וכלי עץ וחרס מעשי-אמן, ומקומותיו העליונות נשקפת רצועת שדה-תבלינים צבעוני ומרהיב. במרחבי בית-המלון העישון מותר, דבר שמותר גם בכל מקום ציבורי אחר במדינה, כולל בתי הנתיבות ובנייני הממשל. המנטאליות ברוב חלקי המדינה פרימיטיבית ודומה לסגנון החיים של שנות ה-70. הפקידים בדלפק הקבלה קיבלו את פניהם של התיירים הצעירים בקידה ופתחו לפניהם את הדלתות בלבביות, והחבורה עלתה לשנת לילה מעומעמת באור ירח ענוג.
התגלית
קורות אור של שמש חמימה שלחו את אותותיהן אל תוך חדר המלון בקומה השלישית ובישרו על מזג אויר נעים הממתין בחוצות העיר. אחר תפילת שחרית וטעימות קלות מקופסאות השימורים וחפיסות הקרקרים יצאו את מפתן הבנין וניגשו לנהג המונית התורן שהמתין בכניסה מעלעל בכותרות היום של עיתון אפור. דחוסים בטנדר בצבע בז’ יצאו אל הדרך, ומפקד הקבוצה לוגאסי הורה לנהג להסיע אותם למדבר סהרה, שם שמע בחצי אוזן ישנו ‘בית מקדש’ רחב מימדים הדומה פרט אחר פרט לבית המקדש השני.
מזג האויר היה חם ובני החבורה פתחו את חלונות הרכב וחבשו כובעי שמש. מהחלונות נצפו נופים עוצרי נשימה ובשעות הנסיעה חלפו על פני מישורים מכוסים בחמרה, בחצץ ובחול, עלו רכסי הרים גבוהים וירדו עמקי נחלים וימות מלוחות. האקלים שחדר לחלל המכונית היה מדברי וצהוב, יובש כמעט מוחלט ולחץ אויר שמונע כל זרימת משב רוח. לאורך אפיקי הנחלים שנוצרו משטפונות הגשמים שפקדו את האזור בעבר ובנאות המדבר הלוהט נראים הצמחים יבשים ובין בעלי החיים שחולפים מפעם לפעם נראים כבשים, צבאים וקיפודים. תחת למדבר שרועים אוצרות טבע אדירים של נפט, גז, ברזל ואורניום.
אחר קילומטרים רבים של נסיעה במרחבי המדבר התחיל להפציע ראשו הנישא של ה’היכל’, ההתלהבות וההתרגשות החלו לעטוף את החבריה באופן אסוציאטיבי ומעוררת את הדמיון בין המבנה ההולך וגדל לציורים המוכרים מבית המקדש השני.
“כנסו, זה שלכם”
את פניהם של החבריה מארץ ישראל קידמו עשרות פועלים מקומיים שעמלו באותה שעה על עבודות שיפוץ במתחם. הפועלים עמדו משתוממים למול היהודים שהגיעו וההם הצדיעו לפניהם, תוך יראת כבוד התקדמו לקראתם וביקשו להגיש להם מים לשתיה. חלק מבני הקבוצה שלטו בשפה הערבית והמרוקאית אך הפועלים שדיברו בשפה מרוקאית של ה’שלוחים’ (כהגדרה המקומית) – מבטא כבד וספציפי – העיבו על שיחתם. עם זאת הפועלים התאמצו להסביר בתנועות ידיים ומילים שבורות את התרגשותם למול היהודים הבאים לבקר במבנה המיוחס ומקודש לעמם. “הפועלים אמרו לנו בערבית ‘בואו כנסו, זה מקום שלכם’…” משחזר לוגאסי את המפגש המרתק, “ההתרגשות הייתה עצומה, לעמוד מול מבנה עם משמעות גשמית כמעט מלאה של בית המקדש, אותו בנין עולם שאנו ממתינים לו כאלפיים שנים, אותו מבנה שאנו מייחלים לבנייתו בכל יום, ולראות במוחשיות איך הוא ייראה… קור עבר לנו בעצמות מהידיעה שכמה שהמבנה הוא דימוי פיזי ובלי משמעות אמיתית של הבנין האמיתי, מי יתאר איך ייראה באמת קודש הקודשים, השראה של שכינה…”
את מתחם ‘בית המקדש’ עוטפת חומה רחבה וגבוהה כחומות המקיפות את ירושלים העתיקה של ימינו. בזה אחר זה נכנסו פנימה דרך שער עגול וגילו עד כמה גדול הדמיון שבין המתחם לבית המקדש האמיתי.
שטח ‘בית המקדש’ של מרוקו משתרע ע”פ דונמים רבים. חצר המקדש החיצונית, עזרת ישראל, עזרות לויים וכהנים, האולם, המבואות, הלשכות, כולם בפרופורציות מדויקות ובמימדים בדיוק מפליא כמובא במקרא. בראש המדרגות העולות בחצי הגורן עומד ה’היכל’ האיתן, ולמרגלותיו ה’מזבח’ וה’כיור’. לאורך ה’משכן’ ניצבים האדנים הגבוהים, ובחומה המקיפה את העזרה פזורים ה’לשכות’. במפלס נמוך יותר לצד עזרת הכהנים עומדת עזרת הנשים וחומה נמוכה מקיפה אותן. הסיור בין המבואות רק מעמיק את ההתרגשות. המחזה בלתי נתפס. כך היה נראה בית המקדש, הם לוחשים לעצמם ומקפידים שלא לדלג מעל שום פרט וחפץ. קשתות מסותתות ועמודים עטורים משדרים ארכיטקטורה ברמה קדמונית הקורנת מכל פינה במתחם הגדול. בהמשך נחשפים לתעתיקים מדויקים של כלי המקדש, בגדי כהונה, מטבעות נחושת וברזל, כלי קיבול ובזיכים.
נוסח ירושלים
מאחורי הכותל המערבי (הבנוי כאן בשלמותו) עומד מסגד בדמוי מסגד אל-אקצה, ובמתחם הצפוני מבנים עתיקים הנקראים ‘הרובע של היהודים’, ובו סמטאות, מדרגות וקשתות בין החצרות. השקט השורר על האזור כולו מעניק להם תחושה פנימית ועמוקה ופותח להם צוהר קטן למראהו של בית המקדש אליו אנו מצפים דורות.
“לא יכלנו לעזוב את המקום” מתאר לוגאסי, “הרגשנו התעלות מסויימת, נגענו בכל חלק ולא רצינו להחמיץ שום ממצא במתחם הגדול שנחשף לנגד עינינו. הפלא הוא שאחר שעות ארוכות ששוטטנו במרחבי ה’מקדש’, שבנו למכונית ובתוך כדי שיחה הבנו אחד מהשני שאף אחד מאיתנו לא נכנס למבנה של ה’קודש הקודשים’… בלי קשר אחד לשני”
לוגאסי וחבריו יצרו הד גדול אחר שחשפו את דבר קיומו של מבנה המקדש במרוקו, ועד כה איש עדיין לא פיצח את החידה מי עומד מאחורי הפרויקט האדיר. מסופר על מקדש חוניו שנבנה במצרים ועמד בין השנים 154-170 לפנה”ס. את מקדש חוניו בנה חוניו הרביעי ושימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות ואף נכרים ביקשו להקריב שם קרבנות לאלוהי ישראל.
מקדש זה היה דומה ברובו לבית המקדש בירושלים, ומספר שנים אחר חורבן בית שני הגיע אספסינוס למצרים והחריב אותו. “בית המקדש של מרוקו עשוי מעץ וגיר” טוען לוגאסי, “ויתכן ששימש עבור הפקת סרטים או סתם פרויקט אמנותי של אלמוני.” המבנה שוכן בלב המדבר ובמרחק רב מהשכונה המיושבת, ואפילו רחוק מאוד ממרכז יהודי. את הדרך משם עשו בהתרגשות אחר שהספיקו לתעד חלקים מהמבנה באמצעות הסלולרי, ומיד ממשיכים ליעד הבא: הרי האטלס, שם שוכן ציונו של רבי דוד משה.
מחום לכפור
סערת שלגים וקור עז תקף את הקבוצה שעה שטיפסו בג’יפ כהה גובה של שלושת אלפים רגל במעלה ההרים לעבר הציונים הקדושים. משם עלו למרקש, ועשו את דרכם בכבישים בעלי נתיבים צרים להחריד כשמימינם תהום בעומק אלפי רגל וביניהם מפלי מים שוצפים וסלעים אימתניים, ומשמאלם צוקים חדים נוטים ליפול. שעות ארוכות של נסיעה אל תוך הלילה בנתיבים המיטה עליהם עייפות רבה ובאחד מעיקולי הדרך נעצרו לנוח ולצבור כוחות חדשים. “במזג האויר במדינות מרוקו יכולים להיות הבדלים של 20 מעלות, בחלק סופת שלגים ובחלק חמסין בלתי נסבל” מסביר לוגאסי.
למחרת יצאו לבקר בשוק הערבי הגדול ג’אמל אפנה. קופים מקפצים על חבלים המסתלסלים ממעל, להקות מאולתרות נושפות בחלילים ומכות בתופים, גברים משופמים משתעשעים עם נחשים מנומרים. בין דוכני התבלינים עומדים משקולות אבן וברזל עתיקים וצהלות הילדים נשמעים ממרחק. על הקירות תלויים בצלים ושום, מלבושים ארוכים מסורתיים משתלשלים ממשקופים ורוכלים מציעים אריגים עבודות יד. ריחות תופינים ושמן מטוגן מסחרר את האויר והצעיר עם העגלה מציע תירס חם בעד פרוטות.
המחזה של החסידים המטיילים בשוק רק מעורר התפעלות חיובים בקרב העוברים והשבים. ילדי בית הספר החולפים על פניהם בקבוצה מרכינים את ראשם וקוראים “שלום אדוני” לעבר לוגאסי.
מטען חוויות
“היחסים החברתיים במרוקו ראויים להפליא” מסכם לוגאסי, “לא התעוררו אירועים אנטישמיים והמקומיים לא משדרים עויינות, וגם הפשע כמעט ולא קיים שם. בשונה משאר מדינות ערב שביקרתי אין צורך להסתיר את הזקן והפאות והתחושה הזו יוצאת דופן”
לישראל שבו עם התיק שהתרוקן משיירי החטיפים אך הועמס במטען חוויות ייחודיות מסוגן וגילוי של בית מקדש מעט בקצה העולם.
בני החבורת הצעירה, החליטה לחוות יחד חוויה אדירה ומשותפת. לא רק לבלות יחד באחת ממחוזות היהודים שנשמרה בסגנונה באדיקות יותר מכל מקום אחר בעולם, אלא לבקר יחד במקום אשר הציף רגשות כבדים. מקום אשר מאורעות התרחשו בו, אווירת המקום, מביאה להתבונן אחורה לדקה ולזכור דברים שאסור לנו לשכוח. יחד עם זאת, ישנה סיבה נוספת לביקור: המטרה המשותפת של המבט וההצצה אל העתיד, העתיד המשותף לכל הדורות. אותו עתיד אשר אין עדיין בידינו.