>> לוחם החופש
נחי וייס | צילומים: שלומי רוזיליו
הוא נע בחדרו הקטן אחוז תזזית. ככל שנקפו הדקות הוא החל למצוץ את הסיגריה בפיו בקצב מהיר ומסחרר. ליבו האיץ, מראות חייו רצו בראשו כמו סרט נע ונמהלו בעשן המחניק. הוא הביט אל האופק הצר שניבט מחלון האבן ומצא רק צללי אור, תריסים מוגפים ואטבי כביסה מתנדנדים על חוטי ברזל.
השעות האחרונות העיקו עליו, כמו פטרול המשטרה ברחובות. הוא הבין שלא נותרו לו ברירות רבות. אל תודעתו חדרה הכרה מוצקת כי חייו, כחיי כל תושבי מדינתו, הכפופים לשלטון אכזר ורודן, נחשבים אפוא בין כה וכה לחסרי חִיות, ועם עובדת עמידתו ימים לפני תליה על הגרדום – לא נותר לו הרבה להפסיד. ההחלטה הבשילה במוחו, עכשיו נשאר רק הזינוק הגורלי שייקח אותו – לחיים, לחופש, או ברוב הסיכויים – למוות.
הוא מעך את בדל הסיגריה האחרונה, בתחתית כוס הזכוכית שעמדה על אדן החלון. בידו השנייה, קימט את החלטת גזר הדין והטיחה ארצה כמנצח. בזריזות רבה השליך אל תיק צד מאובק בזה אחר זה – בגדים, אולר, בקבוק מים, קופסת שימורים, ערכת חבישה, צרור לירות מקומיות, פנס וסוללה ספייר. באותה שעה נמו בני המשפחה שינה עמוקה, וסלסולי המואזין חדרו את קירות הבית המוגף.
מאג’ד הכתיף את התיק הדל, פסע בלחש על רצף השטיחים הצבעוניים, חולף על פני פורטרט ענק מימדים הנושא את דיוקנו של שליט המדינה, שורט אותו כמו מבקש לקרוע אותו, אך חוזר בו. במיומנות, פתח את הדלת הכבדה, נזהר שלא להשמיע חריקה, וטרקה אחריו.
רוח קלילה נגעה בו, רק שריקות הצרצרים חתכו את הדממה. ריח של קוצים וצמיגים חרוכים חדר אל ריאותיו. בסמטה המקבילה עוברת משאית האשתנורה, מותירה אחריה ניחוח אפייה נעים. הוא מנער עצמו, מבין שאין לו זמן להתעכב ופותח בצעידה חמקמקה, מועדת קמעה, בין הסמטאות הצרות. לאן? רק לא כאן.
כשעתיים ומחצה ארכה הדרך מקהיר לאלכסנדריה. המטבעות שהשחיל מאג’ד המצועף, אל כיסו של נהג המונית המנומנם, עודדו אותו לסחוט את דוושת הגז ולא להרפות. דוהרים, מערימים על שוטרים, עוקפים מחסומים, מחשיכים אורות ויורדים לצירי עפר – חומקים מכל רדאר.
מלוח המחוונים האדימה נורת הדלק, בשעה שאור ראשון של בוקר החל לתת אותותיו. שלטי הדרך בישרו על הגיעם לעיר הנמל אלכסנדריה, ומחלון הרכב נפרס לאורך הכביש, קו התכלת של הים התיכון. המונית הירוקה נעצרה, מאג’ד חמק ממנה במהירות, לא טורח לאסוף את העודף.
חבוש בג’קט בצבע בז’, הוא לא מתעכב, ועושה מכאן עוד קטע דרך – לסיני. לגימה אחרונה מבקבוק המים, ורקיע השמים נצבע בתכלת. סיני של שלהי קיץ של סוף שנות ה-50, מזג אויר חם מהרגיל. לחות כבדה נפלטת מתחת שכבות בגדיו, זיעה שלרגע חמה ולרגע מקפיאה.
הוא ניצב בפני השעה הקריטית של חייו: בני הבית עלולים להתעורר ולזהות כי הוא איננו. אם כוחות המשטרה יגלו כי ברח – הם יכתרו את קצוות המדינה ולא ירפו. מעט הגרושים אזלו, המים נגמרו, אם הוא לא יצליח לצאת בגפו את גבולות אדמת מולדתו – המוות הוא ודאי.
מאג’ד הגביר את ריצתו על רצועת החוף לעבר המזח, ונשימותיו הואצו בקצב השמש שעלתה ממזרח. דקות ספורות שנדמו כנצח, ובאבחה אחת חתך ימינה, כמו השליך את גופו למים, זינק אל בטן אופנוע ים צהוב-שחור שהתנדנד על המים הרדודים, הניע אותו והחל בדהירת אמוק, נעזר במצפן, על החוף הדרומי, לעבר אילת. עכשיו לא העסיק אותו שום דבר. הוא יגיע אל שטח ישראל, יסתנן ויסגיר את עצמו לידי היהודים. שם הוא יהיה בטוח.
נמל אילת, “רק להגיע לשבי”
“הישראלים התנפלו עליי וכיסו את עיניי”, משחזר מאג’ד אל שאפי את הרגעים הגורליים, בהם, למפרע, נולד לחיים. “הם אזקו והובילו אותי למתחם כליאה שהיה מוצב על הגבול. במקום, התפתחה סערה. אך אני הייתי מוכן לתרחיש. כך בדיוק רציתי שיקרה, רציתי להסגיר את עצמי לישראלים. ידעתי שאצלם, אהיה הכי מוגן בעולם. אמרתי את האמת, הסברתי להם את הסיטואציה שלי”.
היה זה בוקר אביך ולוהט, שלהי הקיץ החם של תשנ”ט, ימים ספורים לפני שהיה מאג’ד אמור לעלות אל הגרדום. האירוע יצר הד וצוותי תקשורת הסתערו על המקום. קציני הביטחון התאספו לבחון את המקרה, ודרגים גבוהים בצמרת חשו למקום. על פי הדיווח, המסתנן היה חמוש באקדח. גורמי הביטחון והשב”כ התערבו, והתברר שמדובר באקדח הזנקה.
באותה שעה ישב מאג’ד על רצפת הבטון, מותש וכפות. מחשבות רצו בראשו, הוא לא ידע מה יילד רגע, ומה יטמנו בחובם השתלשלות הדברים. הוא חש בין חיים למוות, והתקשה לשרטט לנגד עיניו את הבאות. זיק של תקווה שריצד בליבו, עודד אותו. הוא ניער עצמו קלות וננסך ברוח חדשה.
הוא ידע שאילולא ההחלטה שקיבל, להימלט באותו הלילה מחוסר האונים בו היה נתון, העתיד היה נקטע. הוא שב אל הדיאלוג המפורסם: “אני רואה את זה קורה. הרס הפירמידות, אנדרטאות מתמוטטות, מי הנילוס מתאדים, ובלי כל עזרה אצליח למוטט כליל את הממלכה האדירה בתבל”. הוא ראה עצמו יוצא לשליחות להוציא לחופשי את בני עמו.
על פי הדו”חות שברשות האו”ם, הישראלים קיבלו את מאג’ד כפליט פוליטי שמרחפת עליו סכנת חיים. “בגלל הסכם השלום שיש בין המדינות, מצרים ביקשה ולחצה על ישראל להחזיר אותי לרשותה. אך כאן האו”ם התערב וביקש מישראל לבחון את התיק על ידי אנשיו. לאחר הבדיקה, לא התיר האו”ם לישראל להחזיר אותי לידי המצרים. משכך, הישראלים אימצו אותי והעבירו אותי לאגף 1 בכלא באר שבע, שם ישבתי בהפרדה במשך שנה ו-3 חודשים”, משחזר מאג’ד.
“בוקר אחד”, מספרת יהודית זילברשטיין ששימשה באותה תקופה כעיתונאית במעריב ו’קול ישראל’, “אני מקבלת טלפון מתאי המעצר בגבול, ועל הקו אומר לי סוהר במשמרת כי לידו עציר שמבקש לדבר איתי. ידעתי על מה ובמי מדובר. אני מקבלת את השיחה, ומעבר לקו שומעת קול ביישן באינטונציה חסרת אונים. האיש נשמע אינטליגנט, דבריו מסודרים ומנומקים באנגלית שוטפת. מאג’ד הציג את עצמו וסיפר לי שהוא מחפש מקלט מדיני. מיד זיהיתי שזה לא המצרי המצוי…
“לאחר שחקרתי אותו מדוע הסתנן לישראל, הוא הסביר שברח ממצרים ושבעבר נעצר שם כבר כמה פעמים. עוד הוא סיפר לי, שהוא היה בעברו מוסלמי שהפך להיות קופטי, וכי בעקבות כך המשפחה והחברים נידו אותו. באותה תקופה, הייתי בדיוק באמצע כתיבת ספר על חייה של העדה הקופטית, שנרדפה אז במצרים, והבנתי את מצבו.
“אחרי שבועיים צלצל אליי שוב, וטען שהמצרים מנסים להחזיר אותו אליהם, הוא אמר שאין ספק שיהרגו אותו שם. על פי החוק, הם יכלו לתבוע מישראל שתחזיר אותו למצרים, שממנה יצא באופן לא חוקי. ואכן, היו כמה ניסיונות להחזיר אותו. נרתמתי לנושא, פניתי לסנגוריה הציבורית וביקשתי שימנו לו עורך דין שיעכב את מסירתו חזרה למצרים”.
במשך כל תקופת מעצרו של מאג’ד, דאגה לו זילברשטיין, שגילתה כלפיו חמלה והחליטה להירתם בכל מאודה לסיפורו. בהיעדר כל קרוביו שנטשוהו, תלה בה את כל תקוותו. הוא סיפר על סבלו הרב ושיתפה בכל מה שעבר. זילברשטיין ליוותה אותו בכל שיחה ופעלה להסדר התיק שלו מול כל גורם.
“המשפחה שלי הכירה אותו ואת סיפורו דרך ההתקשרות הרצופה ונקשרה אליו כמו לבן משפחה”, מגוללת זילברשטיין, “הוא היה מתקשר בכל יום שישי לומר ‘שבת שלום’. כשהוא היה בכלא זו הייתה תקופה טראומטית לכולנו, חששנו שיזרקו אותו מהארץ.
גם שרון אראל, שהייתה אז נציגה מטעם האו”ם, נכנסה לעובי הקורה, אך למרות זאת, בשלב הראשוני לא הצליחו להעניק למאג’ד מעמד פליט. “בגלל שהתערבתי והפכתי לצד בתיק שלו, קיבלתי מסרים לא נעימים מהשגרירות המצרית, שלא השלימה עם העובדה הזו. הם גם לחצו להחזיר אותו למצרים, למרות שידעו שהוא ייהרג שם מיד. לכן מאז ועד היום לא דרכתי שם יותר”, מעדכנת זילברשטיין.
קהיר, מצרים, “מאסתי בברבריות שבאסלאם. הייתי מופתע מהמוח הקטן לו מטיפים בעולם הערבי”
לאחר כשנה וחצי, החליט מאג’ד לנסוע לטורונטו, וזאת גם בעזרת אזרחות קנדית שקיבל מהאו”ם. הוא שינה את שמו בשל החשש שירצחו אותו, ורק אחרי תקופת זמן ממושכת בקנדה, כשחש בטוח, הוא חזר לשמו המקורי – מאג’ד אל שאפי.
קיץ תשע”ג. שעת בוקר ירושלמי, אני יושב עם מאג’ד על קפה בניחוח חו”לי בחצר מבנה מטופח בשכונת קטמון העתיקה. מחליפים סיגריות וגפרורים, ומאג’ד מגולל את גלגולי חייו. בין לגימות הקפה ועשן הסיגריות, הוא מטעים את משנתו באינטונציה סבלנית ומכילה. הוא מחלק כל פרק בחייו לכותרת, וקולח עם אנגלית באקסנט שלא מסגיר את מוצאו.
מאג’ד מקפיד על הופעה אינטליגנטית. כשהוא מתכוון לשים דגשים בין דבריו, הוא מתרומם מעט מהכיסא ומהדק את הג’קט. בשעת השיחה, חולפים על פנינו אנשי הצוות שלו, מהנהנים בנימוס, ונראים רוחשים לו הערצה וחיבה בולטות. מעיניו למודות הסבל, משתקפות תחנות חייו, ואני נסחף אחריו למסע פנימי מרתק, מסעיר ומיוחד במינו. מסע הנע בין ייאוש לתקווה, בין שברון לב ועינויים קשים עד לניצחון סוחף של הרוח והחומר גם יחד.
היום, מאג’ד אל שאפי כבר לא נמלט מאיש וגם לא חש מאוים. אך עד שהגיע לכאן, עבר כברת דרך והבריח גבולות כמו טירונות של גדוד שלם. הוא נדרש להתמודדויות ואומץ לב, שכמעט עלו לו בחייו. מערכת היחסים המורכבת שלו עם מולדתו, והקשר שפיתח עם העולם החופשי, החלו לבצבץ כבר בילדותו בקהיר.
תכל’ס, חייו היו יכולים להוביל אותו בדיוק לכיוון ההפוך. הוא נולד לאבא עורך דין ומשפחה אדוקה, משפטנית ודלת אמצעים. ברקע, היו הוריו משמיעים את סיפורי הקוראן ומשרים עליו רוח שמרנית וקפדנית. אך אצלו, לא המוסכמות אלו שהכתיבו את אורחותיו. הוא התנער ממחויבות לסביבתו, חקר את נוף חייו וניסה לפצח את ההיררכיה וההנהגה הנוקשה שהשתרבבה לכל דפוס התנהגות ומחשבה.
מבלי לשתף איש, בשעה שחבריו שיחקו בקלפים וג’ולות, היה חומק לספרייה, וכמו תולעת מורעבת, ינק בצמא כל פיסת מידע, מושגים ומונחים. בנישות הטחובות, מצא מעט אינפורמציה על תרבויות העולם שבחוץ.
כותב השורות, נחי וייס, עם מאג’ד אל שאפי. ירושלים, 2013
הנער בעל המבט המהורהר והחודר היה תלמיד מצטיין אך ככל שנחשף יותר, הוא החל לזהות שהספרים שפגש שייכים כולם להשקפת עולם אחת מקובעת – הדת המוסלמית. מאג’ד לא השלים עם החוק שאסר להחזיק ספרים שלא שייכים במישרין להשקפת העולם המוסלמית, ומתוך כך הסיק שמשהו מוסתר ממנו במגמתיות. שיש בעצם עוד. שזה לא הכול.
באחד הימים, נקלע לערימת ספרים שהרחיבו לו את הצוהר לעולם הגדול. מאלו התגלה לו על האינסוף הקיים מחוץ לגבולות תבניתו. הספרים עסקו בחופש, שוויון ומוסריות – נושאים שריתקו אותו והדגישו בעיניו את קווי המתאר של העֵדר אליו היה כפוי וחסר הבעה עצמית.
מאג’ד בלע אותם כמו טורף אחרי רעב גדול, בשקידה והתלהבות שהסעירו את קרביו. כאן, בשעות הדיסקרטיות עם הכרכים החופשיים, בעת שתודעות חובקות עולם חודרות להכרתו, החל חשבון הנפש הפנימי לחולל בו את תפנית חייו.
עם סיום לימודיו בבית הספר, שלחו אותו הוריו לאלכסנדריה כדי ללמוד משפטים. מאג’ד היה אז נער בן 17, חדור להט מנהיגותי, אנטי תזה של חבריו – ולא השלים עם החינוך הפנאטי והמוטה. “הייתי מופתע מהמוח הקטן אליו מטיפים בעולם הערבי”, הוא מספר.
“באותה תקופה התוודעתי למאבקם של אלפי נוצרים, שביקשו לבנות עבורם כנסייה אך נתקלו באוזן אטומה הן מהממשלה והן ממערכת המשפט. החוק בקהיר התיר לבנות כל מבנה, מלבד כנסיות. 7,000 נוצרים התחננו והקימו עצומות, אך הפצרותיהם עלו בתוהו. עקבתי אחרי התהליך כי הסוגיה העסיקה אותי ולא נתנה לי מנוח. לא הבנתי למה עושים להם את זה”, הוא משחזר וסוער.
“כל דת שהיא לא מוסלמית, לא התקבלה במצרים, וכך גם בשאר המדינות הערביות”, מסביר את מאג’ד את האתיקה של הדברים. “עקרונית, רק אישור בכתב מהנשיא היה בכוחו לשנות את ההחלטות היבשות. אך זה היה רק עניין תיאורטי, לא היה מצב שהנשיא ייתן לגיטימציה לחופש דת. הייתה מגמה לכפות את האסלאם ולא לאפשר שום אלטרנטיבה אחרת. לכפות, ממש לכפות”.
כלא אבו-זאבל, גזר דין מוות, “משפט, אין במדינה המרושעת הזו – צדק בוודאי שלא”
מאג’ד הצעיר, תהה מהי הסיבה לכך שהנוצרים נרדפים והחליט לצאת לחקור מהו הגורם המפריע, מיהו זה שמבקש לרמוס את חופש דתם. הסקרנות הביאה אותו לקרוא את ספרי היסוד של העם הנוצרי, ודרכם למד את ההיסטוריה והחליט לאמץ דרך חדשה.
באותן שנים נהנתה מצרים מעידן ללא מלחמות, מפירות השלום עם המדינות השכנות וצמיחה מחודשת. אך מאג’ד חש כי בתוככי העם, הסביבה המסורתית והקיצונית בממסדי הדת, החינוך, התקשורת והאקדמיה מנסה להפוך את הצעירים לתוצר מדוכא דמוקרטיה וחופש. צעירים שהתקבלו וטיפסו להצלחה, היו אלה שנתפסו לרעיונות לאומניים ישנים, גזענות ודעות קדומות, ועיצבו תפיסה קונספירטיבית ודמיונית.
בגיל 18 הוא מאס בדת האסלאמית – שבשמה ראה רק ברבריות, רודנות ושפיכות דמים – ועם תעוזה ומרי פנימי גמר בליבו להתנצר. משפחתו ששמעה על כך, ניתקה עימו את הקשר, החרימה ונישלה אותו מכל זכות והגנה. “מבחינתם, אני חשוב כמת”, הוא אומר. “אין לי שום קיום כאדם לא מוסלמי”.
על אף המחיר הכבד ששילם, בעשר אצבעותיו ייסד ארגון מחתרתי שקרם מהר מאוד עור וגידים, והחל לקבץ את נאמניו לפעולות, הרחק מעיני הקנאים. על אף האיסור, הם הקימו כנסיות ומרפאה, והוציאו לאור עיתון.
הפעילות נשמרה בסוד עד שלהי קיץ תשנ”ח, אז דיווחו עליה משתפי פעולה צעירים שנחשפו למסמכים שברשותו. המשטרה החשאית לקחה את מאג’ד לכלא המפורסם בקהיר – אבו-זאבל. הוא הושב 7 ימים בתא בידוד כשהוא אזוק וכפות באגף עינויים, ובפסיקה שלא בנוכחותו, הוארך מעצרו ל-8 חודשים. חודשים קשים עברו עליו בתא האבן הקודר, תקופה שכל רגע נדמה בה כנצח, ימים ושבועות רצופי עינויים קשים והשפלות, הן מהסוהרים והן מהאסירים – שחלקם ראו בו בוגד.
הוא העביר תקופה קשה מנשוא בכלא המוזנח והמטונף, שמיועד למאות איש אך נדחסו בו אלפי אסירים, כשהם ממתינים במשך שנים רבות למשפט בחוסר ידיעה מתי התוחלת תסתיים. רובם, הוצאו בסוף להורג. הצפיפות הנוראית, הרעב התמידי, ההתעללויות הקשות והחברה של אלפי קיצונים אלימים ושוחרי טרור – גרמו לעצירים לאבד שם צלם אנוש.
בכלא לא היו תנאי היגיינה בסיסיים, והזוהמה, הסירחון והמחלות היו חלק בלתי נפרד מחוויית המעצר, בנוסף על התייסרותו בעובדה שאין לבני משפחתו געגועים אליו.
לאחר 8 חודשים הוא הועבר מאבו-זאבל לכלא צבאי, ושם הובא בפני שופטים. כיוון שמעשיו, לטענתם, היוו איום על השליטה הבלתי מעורערת של המדינה באזרחיה – הם נחשבו לחמורים מכול, והטיפול בתיקו הועבר לבכירי המשפט והממשל. משפט, אין במדינה הזו – צדק בוודאי שלא, אך כלפי העם הם ביקשו להיתפס כמדינה מתוקנת רודפת משפט ודין צדק. בהרכב שופטים בכירים, קיבל מאג’ד את גזר דין המוות. האישום: המיר את דתו לנצרות, וקרא למהפכה נגד ההנהגה המצרית.
גזר הדין נחתם תחת נימוקים שהציגו את התנצרותו כפשע החמור ביותר במולדת. הממשלה התוודעה לתופעה רחבה במדינה, לפיה צומחות קנוניות מחתרתיות שחוקרות בדתות אחרות, ואלו היוו איום על האחיזה של השלטון בעם, מה שביום מן הימים, חששו, יביא למהפכה קשה.
בפסק הדין הציגו את מאג’ד כעבריין המאובחן פסיכוטית ומוגדר כמסוכן לציבור בדרגה חמורה, וזאת כדי שלא יהפך לאליל ויצטייר כקרבן בקרב לוחמי החופש במדינה. בשעה שקיבל את גזר הדין גמלה בליבו החלטה להימלט מהמדינה, ומיד.
באר שבע, האו”ם משחרר מהכלא, “היהודים נרדפו לאורך כל ההיסטוריה, הם יבינו אותי”
באותה תקופה, בישראל לא היה הליך מסודר לקליטת פליטים, והוא נכלא בכלא באר שבע עד להסדרת מצבו. אנשים רבים נרתמו לעזור לו, ובעקבות כך הוא נקשר מאד לארץ ואנשיה. מאג’ד ראה שכולם ביקשו לעשות זאת מתוך רצון טוב ואמיתי, והבנה שלא מגיע לו להיות נרדף. הוא ראה עד כמה נלחמו עליו ומנעו את העברתו למצרים, כדי להציל את חייו.
מאג’ד ידע יותר מכול, כי ישנם עוד רבים, מפוחדים, המזדהים איתו ומלווים אותו ברוחם. הוא חשב על אלה ששיתוק הנפש לא האפיל על כושר השיפוט שלהם, ושמסוגלים להבין, רק להבין, שרודנויות אינן מחזיקות מעמד בזכות האשראי שניתן להן – קרי, האימה שהן מטילות על נתיניהן והיראה שהן מטילות על שאר העולם. כשאותו אשראי מגיע לקצו, כשהוא מתפוגג כמקסם או תעתוע, הן קורסות כארמונות חול והופכות לנמרים של נייר. בעיני רוחו, ראה את עצמו כמו פולח ובוקע, וסולל דרך שעוד תשמש להשראה לרבים כמוהו.
יום אחד התפרסם הסיפור של מאג’ד בעיתונות במצרים, ואליו צורפה הודעה מטעם השלטונות שהבהירה נחרצות, כי כאשר יוחזר למצרים – הוא יהיה בן מוות.
פרסומה של ההודעה הזו, הביא לשחרורו. מעתה זה היה רשמי. האו”ם הורה לשחררו מהכלא הישראלי, והעניק לו מעמד של פליט. מאג’ד פנה מיד לשגרירות הנוצרית בירושלים, הסביר את מצבו, ושם סידרו לו עבודה ומגורים. שנה וחצי הוא התגורר בשכונת פסגת זאב בירושלים והתפרנס מעבודה בארגונים נוצריים במזרח העיר.
עוד בצעירותו בקהיר, היה מאג’ד קרוב ומחובר מאד לקהילה היהודית, וכשהגיע לטורונטו, מצא שם חיבור עמוק יותר עם הקהילה היהודית שאימצה אותו בחום. במקביל הוא הפך שם לעיתונאי, והחל להגיש תכנית רדיו קבועה. המיקרופון שקיבל הלהיב ומילא אותו בגאווה על כך שהוא זוכה להשפיע, בשפה הערבית, על מאות אלפים.
בהגיעו לטורונטו, לא חשב לבזבז זמן או לבלות. הוא הפשיל שרוולים והחל לנטוע שורשים לפרויקט חייו שנרקם לנגד עיניו – לחבוק עולם ולהושיע רבבות. רצונו היה אחד: לעשות צדק עם השפוטים הרועדים למול מפלצות השטן התיאטרלי. אלה שראה אותם מפגינים בתוכם בעוצמה שאין להדבירה, אלו שבעיני רוחו כבר ראה אותם יוצאים למלחמה ומשחררים את הכבלים.
“איפה שיש עניין שקשור לאנשים שנרדפים – אני שם”, מבהיר מאג’ד ומצית סיגריה. “בשנים האחרונות, אני מבין כמה צורך יש בארגון הזה, אנשים פונים אלינו מכל מקום בעולם ומבקשים חבל הצלה. ואני כאן בשביל זה”.
הארגון שייסד, One free world international, נחשב לאחד הארגונים ההומניטאריים הגדולים בעולם. 20 סניפים הוקמו ב-20 מדינות, הכוללות אזורים מסוכנים הנשלטים בידי קיצוניים כאיראן, פקיסטן ועיראק. הארגון לא מקדם שום אג’נדה פוליטית ואף דוחה כספי ממשלה או מימון של גורמים אינטרסנטיים. רוב הפעילים פועלים מתוך תחושת שליחות ואידיאולוגיה, בהתנדבות גמורה.
כיום, הוא נחשב לאחד הגדולים בעולם בנושא זכויות האדם. שרים משחרים לפתחו ומתדפקים על דלתו. הוא הפך למוקד פניות אינטרנציונאלי של מיעוטים הנרדפים בשל תשוקתם לחופש, ומחלץ אותם מזרועות משטרי האימים.
במסגרת הארגון, יוצא מאג’ד למסעות הסברה ברחבי תבל ומספר את סיפורו האישי. מאג’ד מקורב לזרם האוונגליסטי, התומך בימין הישראלי, וככזה, הוא מסביר את ישראל ומגן על העם היהודי בכל הרצאה ודיון. מול כל עם ובכל סוגיה שעולה, הוא המסבירן של ישראל בחו”ל.
בין היתר, מאג’ד שיתף פעולה – עובדה שלא מובנת מאליה – עם ‘מכון ירושלים לצדק’ – כאשר קיים בטורונטו את ‘שבוע זכויות האדם הפלסטיני’ המשמש כלי הסברה המנוגד לשבוע האפרטהייד הישראלי. לא פעם סייע מאג’ד ליו”ר המכון, עו”ד כלב מאיירס, להציג את הפנים האמיתיות של ישראל כמדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, הנמצאת תחת איום ביטחוני מתמיד. מאג’ד הדגיש כי גם בהתחשב באיום הנוכחי, היא מתנהגת למופת – בוודאי בהשוואה למדינות אחרות.
“את היהודים רדפו לאורך כל ההיסטוריה, ואני מרגיש מה הם עברו וממשיכים לעבור. גם היהודים וגם הנוצרים נרדפו תמיד ע”י האסלאם”, אומר מאג’ד, “זה לא יכול להמשיך כך. אני מסביר לעולם שמדינת ישראל יש לה קיום בכוח 2 נקודות: זכות קיום, והזכות להגן על עצמה. אם אתה לוקח ממנה את שתיהן – אין לה מדינה.
טורונטו, קנדה – להסביר את ישראל, “כשאויב של ישראל מדבר לטובתה, זה נשמע אחרת”
במה לדעתך שונה ישראל מכל מדינה או עם אחר בעולם?
“זאת הנקודה”, מבהיר מאג’ד, “שאין הבדל. ישראל אכן צריכה להתקיים כמו כולם. והבעיה היא שרק ממנה רוצים לקחת את זכות הקיום. אלוקים נתן את ארץ ישראל לאברהם, לא לערפאת. “תראה”, הוא אומר ומרצין את פניו, “האביב הערבי הופך לחורף קר וקודר… בכל העולם, המוסלמים מחשיכים את העולם. אני נגד דיקטטורה. זה המוטו שלי”.
אנו שומעים על מוסלמים שעושים גי’האד ועל משמרות מהפכה שרוצים לכפות את הדת המוסלמית.
“גם המוסלמים האדוקים הם נגד דיקטטורה. כשמוציאים את הדיקטטורה, מה שקורה זה שהאסלאם פוגש את העולם החופשי והמציאות הדמוקרטית בחוץ, ואז הוא מתפרק. וכאן, בנקודת התורפה, האחים המוסלמים משחקים כאילו הם באו לגאול אותם, ואז שוב כופים עליהם את שלטונם. אין באמת דמוקרטיה באסלאם”.
זאת הדת האסלאמית או הפרשנים שלה?
“ברמאללה נראה לך שיש דמוקרטיה? זה תעתוע אחד גדול. זו אשליה. הרש”פ נותנת לאזרחים הערביים שתי אפשרויות ללא אלטרנטיבה אחרת: מצד אחד הם מקיימים בחירות, כביכול דמוקרטיות, אך החמאס הוא זה שלבסוף לוקח אותן. ואז אבו מאזן נשאר בשלטון, כי ישראל לא מאשרת את שלטון החמאס הטרוריסטי.
“מצד שני, אבו מאזן יושב בשלטון, ונותן לחמאס את השליטה על עזה, בעודו שומר לעצמו את רמאללה ומטפח את המעמד שלו שם. כל המשחק הזה, הוא כדי להציג שהם כביכול דמוקרטים. אבו מאזן לא שונה ממורסי ופוטין. שלושתם נותנים אשליה דמוקרטית, אבל ממשיכים לכפות את השקפתם, מתנהגים כמו דיקטטורים ומחלקים עינויים וגזר דין מוות. עד היום תולים שם אנשים”.
אז יש סיכוי לשלום בין ישראל לפלסטינים, בין נתניהו לאבו מאזן?
“אם תשאל אותי כן או לא, בוא נסתכל על ההיסטוריה: ישראל נתנה את עזה, בית לחם, מעניקה נשק לאש”פ – ועם הנשק הזה הם משתמשים כדי להרוג את תושביה. ישראל נותנת להם הכול, אפילו מזון, חומרי יסוד וסחורות. והפלסטינים, כפויי טובה, מתהפכים עליה. היא המדינה היחידה שנותנת הכול לאויב שלה.
“זה לא נתפס בשום שכל ישר. ישראל המדינה היחידה ששולחת ניירות ומודיעה לפני שהיא הולכת להפציץ קיני מחבלים. זה טיפשי לגמרי. במקום אחר זה לא היה קורה. בשום מדינה אחרת בעולם זה לא היה קורה”.
ישראל עשתה זאת במטרה לשמור על אזרחים חפים מפשע שלא ימותו.
“גולדה מאיר אמרה פעם: ‘אנו יכולים לסלוח לערבים על כך שהרגו את ילדינו, אבל אנו לא יכולים לסלוח להם על שגרמו לנו להרוג את הילדים שלהם’. ישראל צריכה להפנים את העובדה שהדרך היחידה לשלום בעיניהם של הפלסטינים, היא מחיקת ישראל מהמפה. ישראל עשתה הכול בשביל השלום, אך היא קיבלה אפס אחד עגול.
“גם אם ישראל תמשיך להתאמץ – זה לא יועיל כלום. גם אם תוותרו על הכול, הפלסטינים לא יהיו שבעים, וימשיכו לבקש את טיפת הדם האחרונה של היהודים – וזה לא נקרא שלום”.
וזה מה שאתה מסביר בעולם?
“אם אני יהודי שמדבר לטובת ישראל, זה לא משפיע. אבל כמצרי זה מאוד משפיע. אנשים רוצים לשמוע ממני על זה. הם מבינים שיש כאן סיפור אמיתי ונוגע. כשאויב של ישראל מדבר לטובתה, זה נשמע אחרת”.
מהי שאיפתך בתוך כל זה?
“להפוך את האנושות למבינה יותר, למכילה את המיעוט על צרכיו, רצונותיו ובחירתו החופשית. אני רוצה שיפור בחינוך, שיהיה חינוך נכון כלפי הזר והשונה. הדור הצעיר כבר מורעל בשנאה ושטיפות מוח מעוותות. את זה צריך לשנות מהשורש, לדורות הבאים לפחות. הממשלות הקומוניסטיות, צריכות להפסיק את הכוחניות שלהן כלפי החלש ואת האלימות שלהן כלפי הקטינים.
“העולם חייב להפסיק לתמוך בממשלות שתומכות בטרור. האסלאם מתנהג בקיצוניות כלפי כל העולם, ולא פחות כלפי עצמם בתוך המדינות שלהם. זה רק מחמיר מיום ליום…” (נאנח).
איך אתה רואה את ישראל ב-10 שנים הקרובות?
“אהיה מעורב בכל מה שקשור לישראל. אם העולם לא יעשה משהו לגבי האסלאם שהולך ומקצין – ישראל תהיה בסכנה”.
ישראל צריכה להתנצל על הירי בסוריה?
“ישראל צריכה לעשות הכול כדי להגן על עצמה. ישראל זו שצריכה לקבל התנצלות”.
נע ונד, “הארגון שלנו פועל בכל רחבי העולם להציל חיי נרדפים”
ספר לי סיפור הצלה שנגע לליבך.
מאג’ד נעתר לי מיד. “ניהא”, הוא פותח, “ילדה מפקיסטן נפגעה גופנית בגיל שנתיים. אביה, מאסי, היה חקלאי ועבד באחוזת אדמה חקלאית. מעבידו המוסלמי חייב אותו להתאסלם, אך מאסי לא הסכים. באותו היום חטפו לו את הילדה ועינו אותה לנגד עיניו. חילצנו אותה במבצע מורכב ומסוכן, וכיום ניהא גדֵלה בקנדה, בונה חיים חדשים”.
מאג’ד מתעקש גם להבהיר כי “הבעיה והדילמה כאן הן לא שהקיצונים משתלטים על העולם, כי אם עובדת השתיקה של החילונים המוסלמים. המוסלמים המודרניים אומרים, שהקיצונים חטפו להם את הדת. אם הם רק ימשיכו לצעוק ולא להקים הפיכה, האסלאם יהרוג גם את העם המוסלמי עצמו, אחרי מסע ההרג שלו ביהודים ובנוצרים”.
קשה להרים את הקול כשהטרוריסטים והקיצונים הם אלו שמחזיקים בתקציבים ושולטים על המדיה.
“זה נכון”, הוא אומר ומציג סטריאוטיפ של אחד המנועים של העם המצרי בימים אלו – ‘אחרי ישראל’ – ספרו של אחמד אלמוסלמאני, דוברו הטרי של נשיא מצרים החדש, עדלי מנסור. מנסור, מתאר את מדינת ישראל כמדינה ללא גבולות ביטחון טבעיים, ללא משאבים כלכליים טבעיים, וללא סביבה טבעית. במילים אחרות אומר אלמוסלמאני: עצם קיומה אינו טבעי.
העם המצרי בולע את דבריו, וקונה את הניתוחים המפוברקים כתורה מסיני. לאחר שהוא מתאר את הישראלים כעצלנים הרוצים חיי מותרות, פורש אלמוסלמאני פסיכולוגיה בגרוש: “הישראלים הם עם חלש במדינה חזקה, פחדנים במדינה הרפתקנית. התנועה הציונית החליטה להקים מדינה, אך נכשלה בהקמת עם”, הוא פוסק, “בכל יום היא מפסידה יותר מאשר היא מרוויחה. זו מדינה קטנה בה כולם חיים בפחד ובחוסר ביטחון”.
לסיכום עובר אלמוסלמאני להפיח בעמו תקווה: “ישראל החזקה מסתירה מאחוריה חלישות והתדרדרות. ההיסטוריה משתנה מחדש: זריחה במצרים ושקיעה בישראל, חורף השחיתות בקהיר ואביב השחיתות בתל-אביב”.
בינתיים, על רקע דינאמיקת ההפיכות במצרים, ונוכח האיומים על ביטחונה ושלמותה של ארץ מולדתו, נע מאג’ד כל העת בין מה שנהוג לחשוב עליו כעל חיים אמיתיים, לבין משמעות החיים במדינה דיקטטורית, שמוחקת כל ניסיון ליצור מרחב פרטי. באותו אופן, גם לא ניתן ללמוד על המשפחה מבלי להכיר את ארץ מולדתה, ולמפות את הצלקות הפיזיות והנפשיות שטבעה בה.
המוטו שעומד לנגד עיניו של מאג’ד מוביל אותו לשחרר עוד מאות אלפים בעולם, הכבולים למציאות שאוסרת אותם למקום, לזמן ולגוף. מיליוני מוסלמים מתענים בבתי כלא ובבתי הספר, נתונים לחרדה קיומית שמבעבעת תחת עורם ומעמידתם בסכנה בכל פעם שהם חושבים אחרת.
רבים מנסים להשתחרר מציפורני הדיקטטורה ולהימלט, אך כושלים. גם מי שמצליח לשרוד מוצא את עצמו רדוף, בודד וחסר כול, נתקל בחיים שמביאים עליו התמודדויות חדשות, שרק אלה שחוו את מה שמסתתר מאחורי המונח ‘בריחה’ יכולים להבין. החתירה האינסופית שלהם תחת הסאגה הבלתי נגמרת של ‘שום רוע אינו נגמר אי פעם’.
מאג’ד אל-שאפי יושב כאן היום בגיל 35, אבל מה שעבר בשני העשורים האחרונים יכול להספיק לחיים שלמים: עזיבת האסלאם, המרת דת לנצרות, עינויים בכלא המצרי בקהיר, בריחה ממצרים לישראל, תקופת מאסר נוספת בכלא הישראלי, והארגון הבינלאומי שניטע בקנדה והכה שורשים בכל העולם עם מעל 3,000 חברים.
“יש להגביר את המודעות למצבם של המיעוטים במזרח התיכון, שכמעט ולא קיים בתקשורת ובשיח הציבורי. במזרח התיכון, כמו גם במדינות רבות באפריקה ובאסיה, יש מיעוט נרדף המופלה לרעה”, הוא אומר.
את החוטים הוא מושך מקנדה, שולח זרועות לחבלי ארץ רחוקים, מפזר חבילות מרפא, גם כאלה שמגיעות אל יעדן אך נתקעות שם ודועכות. תרופות שנכבשות בידי השלטונות הרודנים. מחד, הוא מזהה את המרקם החברתי של קשרי השתיקה והפחד, נפרם אט אט, ומתרגש. ומאידך, העובדה העצובה, שעל פני האדמה ישנה משפחה שבורה ומקוללת, שנמחצת ונמחקת בידי כוחות פוליטיים ושתלטנים רבי עוצמה, שהטביעו בדמם חינוך והסתה לשנאה, מלחמה ואלימות.
עבודתו היסודית היא להכחיד את התפישה המיושנת של ריבונות, שלפיה כל הפשעים מקודשים כשהם נעשים בתחומה ותחת דגל דתה. הוא מעביר את רעיון האוניברסליות של זכויות, לא כנדר דתי חסר כיסוי או הבטחה פוליטיקלי-קורקט של ערב בחירות, אלא כמחויבות נחושה ואכפתית למען כל מי שמאמין באמת באחדות המין האנושי ובערכה של הזכות להתערב ולתקן.