מעלינו נתקבצו העבים וכיתרו את השמים ששתו בלגימות ממושכות את השבת. ברה הגויה פרעה את כפתורי העץ מחוריהם, הסירה את מעיל הצמר בגינון מהודר – כבבית אביה – ונאספה אל התנור. השולחן עמד ערוך. מהרדיו של השכן נשמעה הקריינית הגל”צית מדווחת חגיגית כי ‘סטטיק ובן-אל’ הנה הינם מלכי הזמר העברי אשר העפילו למקום הראשון במצעד הפזמונים היהודיים.
ככל שבקע וגאה וסלסל ורטט והשתרג קולו של החזן, נעשה החדר אטום ודחוס באוירה העילאית שנשבה ממחוז קדמון – ולחלוחית עלתה בעינה הימנית של ברה. באותה שעה ציירו הברקים בחלונות, מביעים את תנודת הלב. הגה לא נאמר. נדמה כי שום בריה לא תעז להתהלך בקרבת מקום בשוויון נפש; הכל נעשה קשוב ומסור ורכון פנימה. I’ve never heard like this, לחשה ברה בהשתוממות גלויה, מעווה את פניה, מכחכחת בטעם הטוב; תאבה לעוד, נכספת. בקצב רך נוסקת בזרועה הארוך, נהדקת בכל נימי נפשה ומבקשת שלא להפסיק זאת לעולם.
מן העבר האחר, אצל השכנים, ביקשו סטטיק ובן אל להודות למאזיניהם יושבי ארץ ישראל ופצחו לאזנם בשירת “דאווינים בשכונה… את בובה תמיד בכל תמונה נה נה נה…”
הנמיכו נא את הרדיו. ברה איננה יהודיה. נשמה יהודיה, תמה ובהירת שיער שעשתה דרכה מצ’כיה להתארח בירושלים. עתה היא נותרת לבדה בין חומות העיר, קהל בודד ואחרון לחתיכת תענוג יהודי מתוק.