תחושת הניכור העז בין העולם החילוני למגזר החרדי, שוררת ומזוהה במחוזות רבים במדינת היהודים. דומה כי לניכור בין הקטבים יש סמל: המדים. המדים הם הייצוג, הם הסימבול של ההיבדלות בין התפיסות, זו שממצבת בין הזהות השמרנית למתירנית. לחרדים המדים השחורים, ולחילוניים המדים האזרחיים. בתווך, מדי צה”ל. אלו שנועדו להגדיר את הצעיר הישראלי, למזג את אופי החברה ולהעמידה תחת טלית לאומית אחת – עם רוח אחת וגורל משותף.
נחי וייס
המגזר החרדי נמצא כיום במשבר תיאולוגי עצום, הנוגע גם במבנה החברתי והמשפחתי. הטכנולוגיה פרצה פנימה והחדירה מושגים מודרניים (שעל פי השקפתם מציגה בהכרח נגטיב לשמרניות), תרבויות, דעות ולייף סטייל. סדר היום הלאומי ששם לו דריסת רגל שלא הייתה כמותה מציב עליהם איום חסר תקדים, שיבש להם אמונות ואתוסים ושמט את היאחזותם במסורות שהשתמרו בזכות ההגמוניה השבטית שתפקדה בכוח האינרציה וההסתגרות-מרצון במשך דורות.
ימים אלו הם נקודת התורפה של המגזר. היעדר המשילות, המצב הסוציאלי, המשבר הכלכלי, ערעור מעמד ההורים והמנהיגים – מביאים עשרות אלפי בני נוער למין כף הקלע האפוף בתחושת אבדון מעיקה, חוסר שייכות והיעדר אהבה ללא-תנאי. הם נכנסים למצוקה קשה וכך יוצאים לרעות במחוזות אחרים.
המניעים הגורמים לחרדים לקום ולצאת להתגייס לצה”ל, הינם לרוב בעקבות אותן מצוקות – או מהשאיפה לגעת בעולם הגדול. הסיבות המשותפות לכולם הן אותם קשיים של סביבת חיים נוקשה ותובענית, היעדר השייכות והרצון להיפתח. ואת אלו הם מוצאים בצה”ל, כפי שהם מדמים זאת – בחוויית האחדות, השייכות והאהבה שבו, ולבוגרים – הבסיס הכלכלי ופלטפורמת ההשכלה שבמסגרת הצבאית.
בקרב המיינסטרים החרדי, צה”ל נשאר טאבו. לא קם ולא תקום הסכמה עם המתגייס החרדי, כי אם, בדיעבד, השלמה. הוא מוגדר כסוג ב’, כנפש תועה ואומללה, ו”הכלב השחור של המשפחה”. שרשרת החיול מעיפה אותו על אתר לקרשים, אל מחוץ למחנה. מדי הזית הם צלקת הצרעת המגדירה את המצורע – עד שיטהר.
המבנה הפוליטי-ציבורי כיום, העלה את כוחה של האג’נדה האזרחית-ליברלית, ומנגד הושיט חבל הצלה לאידיאולוגיה החרדית, כמו מתנה משמיים. אם לפיד לא היה קיים היה צורך להמציא אותו. הנציגות החרדית שבעת רצון מהתנהלותו של לפיד והמנטורים לאג’נדה שלו, שמכך משיגים בעצם את כל הקלפים: לגיטימציה להתנגד להסכמות ופשרות בזעקת שבר, העמקת התהום ההולך וגדל בין החרדים לחילונים, והרחקת החרדים מהישראליות, מהתרבות האזרחית ומהאתוסים הלאומיים.
מצג ה”שנאה” מהעולם החיצון והזר מעניק לנציגים החרדים סיוע מאין כמותו לשימור חומות ההתבדלות, לחידוד ההבדלים בין המחנות ולקיבוע של תחושת הנרדפות של “אנחנו מול כל העולם”. העיתונות החרדית מתגייסת ומיישרת קו עם המוסכמות, מצטרפת לדמוניזציה, מנגחת את “המדינה החילונית”, ומעבירה מידע מוטה ומעוות לבני הקהילה על הארי העומד מאחורי הדלת.
החשש האמיתי של ההנהגה החרדית הוא מהיום בו לפיד והממסד יחבקו את המגזר וירעיפו עליו אהבה. מאותו רגע הרבנים לא ידעו את נפשם. ביום בו הצעירים החרדים לא יחושו בשנאה, המדינה תעקוף את העסקונה החרדית בסיבוב ותביא אלפי חרדים לבקו”ם – מרצון.
כשאשר צעירים חרדים לא יחושו שנאה ויבינו שהם יכולים ללבוש מדים אחרים, לאחוז נשק, להוסיף ללשונם את המונחים הצבאיים – ובד בבד לשמור על קיום המצוות, אזי תאבד ההגמוניה החרדית את עיקר כוחה. כאן טמון הפחד האמיתי של ההנהגה החרדית.
– הכותב הוא איש תקשורת וסטודנט לתקשורת ופוליטיקה